בפעם הראשונה שהצבעתי הייתי עדיין בצבא. אני לא זוכרת באיזו שנה זה היה, ואני לא זוכרת למי הצבעתי, מה שאני כן זוכרת זו תחושת החגיגיות הזאת - ההליכה מאחורי הקלפי, בחירה, מעטפה, והנה, מילאתי את אחת החובות האזרחיות החשובות ביותר שלי..מאז בכל מערכת בחירות אני מרגישה בדיוק אותה תחושת חגיגיות. תמיד מימשתי את זכות ההצבעה שלי, גם אם זה הצריך נסיעה במיוחד
מה שהיה מיוחד בבחירות של היום, מעבר לזה שמעולם לא שמעתי כל כך הרבה אנשים מתלבטים עד הרגע האחרון ממש למה יצביעו, זה שלא נכנסתי מאחורי הפרגוד לבד. בתחושת חגיגיות כפולה ומכופלת הובלתי פנימה את טלולי. "את רואה," הסברתי לה, "אמא בוחרת פתק, שמה במעטפה, וזה הקול שלה. שתדעי לך שזה אחד התפקידים הכי חשובים שיהיו לך בעתיד." טלולי כנראה לא הבינה, אבל היא הייתה כל כך מבסוטית מזה שכל ועדת הקלפי התלהבה ממנה, שאני בטוחה שהיה לה שווה.
אני מניחה שלכל אחד יש את רגעי הפנטזיה ההוריים שקודמים לילד עצמו. מה שנחמד לי זה שבניגוד להרבה מאוד פנטזיות בחיים שהמימוש שלהן לא תמיד מצדיק את עצמו, בהורות זה פשוט לא ככה. הכול נורא מקסים אותי - להושיב אותה בעגלה של הסופר, לראות אותה גוררת את עצמה אליי בזחילת הקפיצות המצחיקה שלה עם ספר ביד, להושיב אותה ולהקריא לה סיפור, צרחות האושר שלה במגלשות או בנדנדות, איך היא מתגלגלת מצחוק כשמשחקים קוקו.
הכול בדיוק איך שדמיינתי ואפילו יותר טוב, כי יש לה כל מיני טוויסטים קטנים משלה שלא התכוננתי לקראתם, למשל, זה שהיא יושבת לבד בכורסת הארצ'י בנקר הקטנה שלה ומספרת לעצמה סיפור בג'יבריש, או איך היא אמרה אתמול לאיש שהפחיד אותה קצת "הנה אמא." והצביעה עליי, בביטחון שובר הלב הזה שלה שאני יכולה להגן עליה מכל רע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
