אתם יודעים מה הכי מצחיק? שלפני שנכנסתי לבלוג שלו בפעם הראשונה חשבתי שזה איזה בלוג קומוניסטי או סוציאליסטי, נו, מרקס אנד אנגלס כזה, אין ספק שמדובר באחת הטעויות המפוארות שלי. בפעמים הראשונות חטפתי התקפי זעם בלתי נשלטים. כל פעם שהוא היה מעיר בזעזוע על איזה דוגמנית שנורא שמנה, ואויה, עכשיו היא מידה 36 ולא מידה 34 התחשק לי לכתוב מכתב נזעם למערכת, ולשאול אם הוא מטורף לגמרי והאם הוא יודע איזה נזק הוא יכול לעולל עם הרעיונות האלה שלו. גם התיאורים של מסעות הקניות המטורפים גרמו לשערות עורפי לסמור - רבאק, כמה חולצות של דולצ'ה וגבנה בן אדם אחד צריך? זה מה שיש לו בחיים? שלא לדבר על ארוחות השחיתות החד שבועיות במול ים או הנסיעות התכופות לחו"ל עם הלפלופ שלו, מק, בטח שמק, רבאק. אבל אז התמכרתי, ולא ברור לי איך, התחלתי לחבב את הכותב. זאת אומרת, נכון שסביר להניח שברגע שהוא יראה אותי הוא ירוץ לשירותים להקיא, ואז נורא ישמח שככה הוא נפטר מארוחה, אבל נו, אני מחבבת אותו, מה אעשה?
כבר המון זמן אני מנסה להבין מה הקסם שהבלוג הזה מהלך עליי. אני ממש לא פשניסטה, רחוק מזה, ממש רחוק מזה אפילו, בעצם, הכי רחוק מזה שאפשר. אני דורשת מהבגדים שלי שיהיו שלמים, נקיים, ושהצבעים יתאימו. אין לי אף בגד ממותג בארון, ועד היום אני נזכרת בזעזוע שתקף אותי כשהבנתי שבעיניי אנשים שאוהבים אופנה, קוקאיי זה לא מותג. כמעט בכיתי. כל הנעליים שלי קודם כל נוחות, והבגד הכי יקר שיש לי בארון הוא מעיל זמש בן שבע או שמונה שההורים קנו לי במנגו. אם אני מוציאה 2000 שקל על בגדים בשנה, מדובר בשנה פרועה ממש.
ועדיין, אני קוראת את מרקס בשקיקה מטורפת, ואז את התגובות, ואז הולכת לאיביי לראות כמה יעלה לי לקנות תיק של שאנל שמרקס טוען שהוא מהמם ממש (1200$, יד שנייה, כן?) וחוזרת למרקס ורצה לבדוק את הקולקציה של ג'ימי צ'ו, למרות שאני בכלל לא יודעת איך הולכים על עקבים כאלה. וכך ימיי עוברים עליי בכמיהה משועשעת לכל מיני דברים שבכלל לא הייתי מודעת לקיומם או למחירם.
השבוע נדמה לי שסוף סוף הבנתי: סגנון החיים של מרקס וחלק מהמגיבות שלו זה קצת כמו לעבור מעבר למראה. אתם יודעים, באשקלון לאף אחת אין תיק של בלנסייגה, נראה לי. מדובר בסגנון חיים כל כך שונה משלי, שזה פשוט מרתק. רק כשהתחלתי לקרוא אותו הבנתי שאופנה זה תרבות, ושיש אנשים שבקיאים בפרטי הפרטים של התרבות הזאת. וזה אפילו לא כזה שטחי, זאת אומרת כן, זה חיצוני ונוצץ, אבל לכולנו, חוץ מאשר לממש רוחניים, יש את הדברים החיצוניים שאנחנו מגדירים את עצמנו דרכם. מה, הטור דה פורס שאני מעמידה עם הספרים שלי לא כזה? נראה לי שאת הסיפוק שאני שואבת מהספרים שלי מרקס שואב מזה שהוא מוקף ביופי ויוקרה כל הזמן.
מה שהכי מצחיק בכל העניין זה שהמון פעמים כשאני מתלבשת או מתאפרת אני תוהה מה מרקס היה אומר על זה (בטח רץ להתאבד) ולא פעם יצא שהקפדתי קצת יותר בלבושי, כי בכל זאת, לא נעים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
