אני חושבת שאפשר לדעת מתי סדרה ממש טובה כשאני מכריחה את עצמי ללכת לישון ולא לראות עוד פרק למרות שאני רוצה.
הפעם לקח לרוצח הסדרתי האהוב עליי יותר מדי זמן להתניע, עד הפרק השביעי ממש לא הייתי במתח, אבל אחריו, זה היה כאילו מישהו דחף לסדרה פלפל בתחת, ובום!
פתאום נזכרתי שכשכתבתי את הפוסט נגד הפרחיאדה שהאח הגדול מייצג מישהו כתב לי בתגובות שהאהבה שלי לדקסטר מעידה על זה שגם לי יש בעיה בתפיסה המוסרית. מצחיק.
עכשיו אני יכולה להתחיל לראות סיקס פיט אנדר בלי שיהיה לי דיסוננס בין רוצח סדרתי ובין הומו מתוק.
השבוע נפגשתי עם ורדי, הלכנו ל"מסה". לא נרשמו אורגזמות קולינריות, והעיצוב של המסעדה כל כך מופרך שזה מגוחך ממש, אבל האוכל, גם אם לא מפעים היה טעים, המלצרית הייתה מאוד נחמדה, היין היה מצוין, החברה, הו, החברה הייתה נהדרת ממש, והחוק החדש שקבעתי לי, של לא להזמין מה שבא לי להזמין באופן אוטומטי (בשר! בקר!) הוא חוק נבון שחושף אותי למנות שבחיים לא הייתי טועמת, וכך הייתי מפסידה ניוקי ערמונים די שווה.
כשישבנו ודנו ברצינות רבה במגוון נושאים שנעו בין הילדים לסקס, טוב, סקס במשמעות של, "אולי תתחילי להזדיין כבר?!" שורדי המיואשת הטיחה בי, ראיתי מישהו מוכר עובר מאחוריי. "היי, זה אבא של חיים נ'," אמרתי לורדי. "מגניב," היא ענתה, ואז קמנו לעשן.
פתאום שמעתי מישהו צועק "אריאלה!" והנה הוא היה שם, חיים נ'. שנים שנים שנים לא התראינו, כך שהיה שם חיבוק מלבב והרבה שמחה. כשהגענו לחדר העישון שאלתי את ורדי בבהלה, "ורדי, אני נראית ככה גם?" עכשיו, זה לא שחיים לא נראה טוב, להפך, הוא היה בחור מאוד חתיך והפך לגבר מאוד חתיך, לבוש יפה, מטופח, מישהו שבהחלט הייתי נמשכת אליו גם היום, אבל הוא נראה לגמרי בגילו, וקצת מבהיל להיראות לגמרי בגילי. כמה יהירות.
כשגמרנו את הסיגריה חזרנו לשולחן - זה היה מין שולחן שיתופי ארוך ארוך ארוך, עיצוב מופרך, כבר אמרתי? - המשכנו לקשקש, ופתאום אמרתי לה, "ורדי, הוא היה הראשון שלי." לא משונה ששכחתי את זה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
