לשאוף לנשוף

לא יודעת למה אני שומעת את רונה קינן ב"חמסין" כל כך הרבה. ידעה לכתוב הלאה גולדברג הזו. אף פעם לא ניסיתי לכתוב שירה, על מי אני עובדת, ניסיתי, התוצאות היו עלובות, חוץ ממחזור שירי הצפרדעים שלי, הסכיתו:

"צפרדע צפרדע חצתה

את הכביש;

באה משאית

ספלאצ'".

אחרי שכל הבוקר כל חבריי הוירטואליים במרכז סיפרו לי איזה גשם יורד אצלם, ויי ויי ויי, אני הסתובבתי זעופה כי שוב מקפחים את ערי הפיתוח. רבאק, איזה ספק מאשדוד, התקשר להוריי אמר שאצלם מבול. לא הבנתי מה הבעיה של העננים האלה, כולה 16 ק"מ, עוד מאמץ קטן וגם לי יהיה חורף! לא היה. הצמחים שלי כבר הסתכלו עלי בצער, ושמעתי אותם לוחשים אחד לשני, "נו, שמישהו יגיד לה שאין גשם ושאנחנו צמאים". אחר הצהריים הלכתי לחנות, חמושה בדיסק-און-קי החדש והכחול שלי (256, חתיך חבל"ז, כמו שאומר הנוער), ושיחקתי במחשב החדש והמהיר שיש להם כאן, ואז, בום טראח, נפתחו ארובות השמיים, וגם לעירנו השחונה המבול הגיע. רצתי החוצה להסתכל איך הגשם שוטף את האבק שהצטבר כל הקיץ, שני ילדים נעמדו לידי, מוקסמים לגמרי מהתופעה, עד שההורים צעקו להם לחזור פנימה, הם יצטננו אם לא. כולנו נכנסנו פנימה.

יש תחושה של המתנה באוויר, ציפייה למשהו שיקרה ממש בקרוב. אני תוהה כמה פעמים בזמן האחרון הרגשתי את התחושה הזו בבטן, שהנה, בקרוב יקרה משהו. אבל זו לא הגישה הנכונה, אני רוצה להסתכל ללמוד על השינויים שקורים כל הזמן, לא לזלזל בהם. תהליכים של התקרבות ושל ריחוק, אנשים חדשים שנכנסים לי לחיים ואנשים שקדים את קידת הפרידה שלהם ויורדים מהבמה.

עוד מעט מרבדי הפרגים שליד ניר-עם יתחילו לפרוח, וכביש הכניסה לעיר יתכסה בירוק. לפעמים הייתי רוצה להיות קצת יותר דומה לצמח, הם לפחות יודעים מתי מועד הפריחה.

הגיע זמן התחדשות.

כתבתי כאן על שני הדגים החדשים שהצטרפו למשפחתי: שולי וטל, היה דווקא מצחיק, אבל אז הוצאתי מהמחשב הישן שהיה בחנות ועכשיו עבר הביתה את החומרים שהיו מאוכסנים בו. אם לא היה לי את הדיסק-און-קי הכחול פשוט הייתי מוחקת, אבל ככה, כל-כך קל לסמן את כל המסמכים הישנים, לעשות "שמור", ולהעביר אותם למחשב שלי, הפרטי.

הגעתי למחשב שלי, הפרטי, והתחלתי לעבור על החומרים ששמרתי כל-כך בקלות. היה שם מסמך אחד, שהכותרת שלו הייתה דווקא תמימה, פתחתי, כדי לראות אם לשמור, שנייה, אני צריכה כאן הקדמה: בזמן האחרון התחלתי להיות נוסטלגית, נו, כבר כתבתי על התיעוב שלי לנוסטלגיה.

המסמך היה דיאלוג באייסיק ששמרתי. קראתי, והרגשתי צורך עז ואמיתי להקיא. אני מדברת על עיניים שנפערות בהלם, על חמיצות בלתי נסבלת בגרון. אני? אני ניהלתי את הדיאלוג הזה? אני? הסכמתי שמישהו יתנהג אלי ככה? שלושה עמודים, כתובים בדלילות, אולי 600 מילה, בהן אני מתגוננת, מתרפסת, מבקשת מחילה ומתנצלת על דברים שלא עשיתי, כמו כלבה שמחכה למילה טובה. מה קרה לזיכרון המזוין שלי, שאני כל כך מתגאה בו? באיזה קפל שלו התחבא העבר המסריח הזה? כמה קל להשכיח משהו נורא כל כך? לזה הייתי נוסטלגית?! לזה?

במערכת המשפט האמריקאית אסור לשפוט אדם פעמיים על אותה עברה, צריך להיות חוק נפשי, שאסור להתאבל פעמיים על אותו אדם.

יש דברים שאסור למחוק, אני צריכה לזכור כמה נמוך אני יכולה ליפול.

מאה מיתות ולא קנאה אחת