לשאוף לנשוף

ברגע שגיליתי את האתרים האלה מייד מלמלתי לעצמי באנינות, "בחיים לא!" כי מתישהו בנעוריי קבעתי לי לחוק שאו הדבר האמיתי או בלי מותג בכלל, כמובן שהקביעה הזאת קרסה כשלחנות של ההורים שלי הגיעו חיקויי אולסטר בשלל צבעים ובאיכות איומה, כי כאילו, סניקרס בחינם, אבל אני עדיין מחזיקה מעצמי אנינה. איכשהו. חי חי. 

אבל התגובה האנינה הזאת מאוד מסקרנת, כי היא מוכיחה עד כמה הקורבניות הצרכנית טבועה בנו לעומק - מציעים לי בדיוק בדיוק אותו דבר בעשירית מחיר, ועצם הרעיון מזעזע אותי, לא מגוחך? ניסיתי להשוות את זה ליצירות אמנות - לפחות בציורים אין אצלנו בבית העתקים. אבא שלי חינך אותנו בעוז לאורגינלים בלבד, והמחשבה לתלות על הקיר העתק, פוסטר, או כל דבר כזה באמת ובתמים מזעזעת אותי. אבל האמת היא שכמה שמנסים לטעון שאפנה זו אמנות וזה באמת אותו דבר, זה הרי לא נכון. בציור שתלוי על הקיר האמן עצמו נגע, ואלא אם מדובר בליטוגרפיה (שאני מאוד חשדנית לגביהן, לא אוהבת את הרעיון של העתקים)  מדובר במוצג אחד ויחיד שאין שני לו. אבל באופנה זה ממש לא ככה, לפחות לא בדרגים שאנחנו מדברים עליהם. זה לא שהאנה מקגיבון (קלואי, התחלתי להבין בשמות של מעצבים, טפי, פתאט!) באמת ישבה ותפרה במו ידיה את התיקים. או נגיד הבירקין המפורסם של הרמס, הם מייצרים אותו תיק כבר עשרות שנים, כשהשוס הגדול מדי שנה זה באיזה צבע הוא יהיה הפעם. מדובר פה ביצור המוני במובן הפשוט ביותר, כשלמעשה הדבר היחיד שהופך את המוצרים האלה ליוקרתיים יותר זה המחיר, זה הכול. יש כאן משוואה פשוטה של אני יקר, משמע אני יוקרתי. 

אפשר לטעון שאיכות עולה כסף, אני מסכימה עם זה, אין ספק שתיק, או נעליים באיכות טובה לא יכולים להיות ממש זולים, אבל לא מדובר פה במוצר איכותי לעומת מוצר לא איכותי, אלא במוצר ממותג לעומת העתק מדויק שלו. 

בכל זאת, גם אחרי הבנת המשוואה הפשוטה הזאת, עצם המחשבה על קניית זיוף מזעזעת אותי, לא בגלל שמירת זכויות יוצרים, אלא כי נראה לי שזה זלזול בעצמי. אבל להרגיש טוב יותר כי אני סוחבת על הכתף תיק שעלה כמה אלפי דולרים טובים, זה לא זלזול יותר תהומי בעצמי?