לשאוף לנשוף

הדבר הכי טוב שיצא לי מ-True Blood  זה שמייד אחרי שהסדרה נגמרה הורדתי את כל העונות של עמוק באדמה. אבל אז היה עוד עיכוב - קודם גמרתי לראות את העונה השלישית של דקסטר. פשוט לא חשבתי שאני אוכל להתמודד עם הדיסוננס הזה שבין הרוצח הסדרתי וההומו הרגיש. האמת? זה לא היה נחוץ. מייקל סי הול שחקן כל כך טוב שלא הייתי צריכה תקופת הסתגלות בין הדמויות.

מאז, כל לילה לפני השינה אני רואה שני פרקים. אני שוכבת במיטה עם הלפלופ, אוזניות על האוזניים, אבל הווליום לא גבוה, כדי שאוכל לשמוע את טליה. מיטותינו נפרדו, אז עכשיו ההשגחה עליה היא קצת מרחוק. לא, אני לא ממש מתגעגעת ללילות ביחד, די נעים לי כשכל המיטה שלי.

אתמול גמרתי את העונה השלישית ואני יוצאת קצת לחופש, כדי להירגע מהעומס הרגשי של הסדרה. אני חושבת שזאת הסדרה הכי טובה שראיתי אי פעם. הדמויות פשוט מושלמות. לא מושי מושלמות, אלא מושלמות מבחינת האנושיות שלהן. אני אוהבת את כולם שם, לא אהבה עיוורת, אלא אהבה מתוך מודעות מלאה לפגמים שלהם, שלא מפסיקים להיחשף ולהסתתר, ממש כמו בחיים.

דווקא בגלל העומק של הדמויות זאת חוויה לא קלה, כי א', אני לא יכולה לקבוע מה שחור ומה לבן, כמו שאני כל כך אוהבת, וב', אני לא יכולה לשפוט שם אף אחד, כולם פועלים מתוך החולשות ומתוך הגדולה, מה יש כאן לשפוט?  הסדרה גם מרתקת בזכות העיסוק הטבעי במוות. זו שבירה מאוד אמיצה של טאבו, אנחנו הרי חיים בחברה שבה המוות הוא בכלל לא חלק מהחיים, ושם המוות נמצא כל הזמן, עד שאפשר לחזור להתייחס אליו כאל משהו טבעי.

אבל מה שקשה לי, ובגללו אני צריכה לצאת לחופשה קצרה מהסדרה, זה שהסדרה מעצימה את בדידותי. יש שם יחסים בין אנשים, תשוקה אמיתית, כל הזמן, ואני צופה בה דווקא כשאני לבד, בלילה, בשעות שבהן טליה היא לא תכלית הכול, אלא אני שוב רק אני, ורק אני קצת מקנאה כל פעם שנוצר שם קשר רגשי ומיני בין אנשים.

אבל בלי תלונות אי אפשר: השחקניות עוברות תהליך מרגיז של התחתכות. בעונה הראשונה ברנדה וקלייר היו די שמנמנות, וככל שהסדרה מתקדמת הן נהיות יותר ויותר דוגמניתיות. באמת לא נחוץ שבסדרה כל כך טובה יהיו רק כוסיות.