לשאוף לנשוף

לפני חמישה ימים מלאה לטולי שנה וחצי. התכוונתי לכתוב פוסט מושקע ולהפליג בו בשבחיה, אבל המילים לא יצאו לי, ויעידו על כך כמות הטיוטות ששמורות כאן עכשיו. אתם חייבים להאמין לי כשאני אומרת שלאישה ורבלית כמוני מאוד קשה להתמודד עם רגשות שאני לא יכולה להעביר למילים - תחום התחושות והרגשות קשה לי. איך כותבים על מחנק בגרון כשהיא רואה אותי בגן ובחיוך ענק קוראת "אמא!" או על זה שאני יוצאת בלילה מהפוך החם שלי כדי לבדוק שהיא מכוסה כמו שצריך? אז בגלל שאני לא יכולה לכתוב על האושר המטורף הזה, אני מייד אעבור לתלונות, ואוהו, כמה תלונות יש לי.

קודם כל, היום היינו בטיפת חלב, והמלעונה שוקלת 7.705, מה שאומר שהאחוזון השלישי הוא כבר בגדר חלום באספמיא, עמוק עמוק אנחנו נשרכות מתחת לכל הגרפים, ומתביישות עמוקות. אני לא מבינה למה זה קורה, כי חמסה חמסה, היא באמת אוכלת יפה, אבל עובדה. אני יכולה להתחיל לעשות בירורים רפואיים, אבל אני לא יודעת אם בא לי להתחיל לדקור ולהציק לילדונת שנראית בריאה ומאושרת לגמרי.

חוץ מזה, מעבר להיותה מתוקה לאין שיעור, יש לה אופי רודני שאלוהים ישמור. היא חוטפת התקפי זעם כאילו היא בת שנתיים כבר. חבל רק שהיא שייכת למשפחה שמתייחסת להתקפי הזעם שלה בבוז עמוק, אני מניחה שזה או ירפא אותה מהם או יחריף אותם, נחיה ונראה.

חוץ מזה ביום שישי קנינו לה נעליים ראשונות. אני לא מבינה למה כל הנעליים לבנות צריכות להיות ורודות עם נצנצים. לא שיש לי משהו נגד ורוד עם נצנצים, אבל אני לא רוצה נעליים כאלה, זה נורא מגביל מבחינת התאמה לבגדים. בסוף קנינו לה כאלה של בנים. אבל מה שבאמת חמוד זה שביציאה מהקניון היא הייתה הולכת כמה צעדים, ואז נעצרת, מצביעה על הנעליים בהתפעלות ואומרת "נליים!" אין, אין שום ספק שמדובר בדיווה אמיתית.