לשאוף לנשוף

אני לטליה, אחרי שהיא שוב נגסה חתיכה גדולה מדי מהבננה והתחילה להשתנק:

-מאמי, לאט לאט, אנחנו לא באודישנים לגרון עמוק שתיים.

אבא שלי, אחרי שטליה רצה אליו בצעקות "אבא! אבא!"

-אני בדיוק כמו האבא האוסטרי - כלאתי את הבת שלי במרתף והנכדה שלי טוענת שאני אבא שלה.

לנושא קצת יותר רציני: i'm off my meds. לא תכננתי את זה. לפני זמן מה הורדתי את המינון לעשה מ"ג ליום. מבחינה מעשית המשמעות הייתה יום כן יום לא, ואז החלטתי להוריד עוד קצת ועברתי לימים זוגיים בלבד, ואז שכחתי ושכחתי, ופתאום שמתי לב שאני כבר כמה שבועות בלי. אני כבר עשר שנים, פלוס מינוס, בעניין, לא כולל שתי הפסקות ששתיהן נגמרו בקטסטרוף קולוסאלי, עקב הפרידה ממשמו, שהגיע הזמן לקרוא לו בשמו, עזי, ומי שהיה אחריו.

קצת משונה לי, הטווח הרגשי קצת יותר קיצוני - פתאום אני שומעת את "עטוף ברחמים" ועולה לי גוש בגרון (ועוד בגרסה של שירי מימון, פדיחה), אבל כמו שהעצב יותר עצוב, השמחה יותר שמחה. העניין הוא שאני צריכה להתנהל מאוד ברצינות עם כל זה. אני ממש, אבל ממש לא יכולה להרשות לעצמי להיות בדיכאון כשאני אמא, זה תענוג ששמור לרווקות בלבד. מצד שני, אני כבר יודעת שכשהערפל שוקע אני מאבדת לגמרי את היכולת לאבחן את עצמי. זאת אומרת, אני באמת משוכנעת שהכול שחור, שאין טעם לחיי ושאין שום סיכוי שהמצב ישתפר, במקום להגיד, "היי, אני בדיכאון!"

יש גם הרבה מאוד דברים חיוביים בתרופה, נכון שהטווח הרגשי יותר מצומצם, אבל אני מתפקדת יופי, ואני די משוכנעת שההיריון עבר עליי בכזאת שלווה, ובלי בייבי בלוז אחרי הלידה כי המערכת ההורמונלית שלי נמצאת בהשגחה קפדנית.

אוריאל מינה את עצמו לתפקיד זה שיגיד לי, אם וכאשר, חו"ח, שמשהו לא בסדר. זה תפקיד מאוד כפוי טובה, כי קיימת נטייה לנסות להוציא להורג את השליח, וכולנו אסירי תודה על גדלות הנפש הזאת. כדי להיות עוד יותר בטוחה אני אקנה ואשמור שתי חפיסות, שיהיו פה, בתקווה שתוקפן יפוג ללא שימוש. אני מקווה שזו לא טעות, אבל רק כשהתחלתי להרגיש שוב הכול הבנתי מה לא היה קודם.

שוב, אני לא רוצה שישתמע שיש בתרופות רע - הן מצילות חיים בהמון מקרים, אבל מותר לנסות לפעמים קצת לבד, לא? אני ממש אזהר, ואני מודעת למגבלות שלי.