לשאוף לנשוף

אחרי שגמרתי להתעצבן על הפיסקה ההיא של שקד, שאם אהיה לא עצבנית לרגע, הגיעה בסוף טור באמת קורע לב (אני חושבת שזה מה שהכי הרגיז אותי, הצורך לבעוט חזק, כדי לא לצאת רגיש מדי) הטור הזה נגע במשהו שמאוד מסקרן אותי, וזה הדברים שבאמת מעצבים אותנו.

אין ספק שהילדות של רענן לא הייתה סוגה בשושנים. (לא שהכרתי מישהו שילדותו הייתה סוגה בשושנים, אבל זה כנראה כי רוב המכרים שלי כותבים, ולרובנו הייתה חרא ילדות) רענן תולה את רוב הבעיות שהיו לו בילדות ואת רוב מי שהוא בזה שלא היה לו אבא. אני מניחה שהלעדר אב יש מחיר רגשי גבוה, לא יודעת, לי הרי יש אבא, אבל בכלל לא בטוח שנסיבות שונות היו מביאות גם לתוצאה שונה. עזבו אותי, שהייתי ילדת כאפות קלאסית, בצדק כנראה. אבל אני חושבת על אנשים שהיו חלק מהילדות שלי - אייל שלא היה לו אבא ושגדל עם שלוש אחיות, ובכל זאת לא נראה שהייתה לו בעיה של מעמד חברתי או, בשלב מאוחר יותר, תפיסת גבריות. או ר', שלא רק שיש לה אבא, אלא שהוא קבלן נורא עשיר, ובכל זאת, בכיתה היא הייתה רוב הזמן מוחרמת, לא בגלל שהייתה שוויצרית או משהו, סתם נטפלו אליה כי זה מה שילדים יודעים לעשות - הם מריחים חולשה ועטים עליה. ח', למשל, היה ילד נורא אלים, וכולם ייחסו את זה לעובדה שהוריו התגרשו (אז זה עדיין היה די מביש) אבל אולי זה נבע מתוסכל ממה שהיום בטוח היו מאבחנים כ-ADHD חמור? הנה, אבא שלי היה ילד ADHD לא מאובחן קלאסי, אבל זה הפך אותו לפייטר. מישהו אחר, באותם תנאים, אולי היה קורס. אני גם רואה כמה בתוך משפחות אחים שונים זה מזה, למרות שהם ספגו אותם ערכים ואותן השפעות. גם תחושת הגבריות החסרה שרענן כותב עליה מכאיבה, אבל המקור שלה לא מוחלט- שני גברים שאני מכירה, שניהם ממשפחות שיש בהן אב, פוחדים מהרגע שבו יהיה להם בנים, כי הם מרגישים שהם לא "גבריים" מספיק בשביל להיות מודל אב ראוי.

אחד הדברים שהכי מטרידים אותי בפסיכולוגיה זה שהעבר שלנו אמור להפוך אותנו למי שאנחנו, מה שמטיל משקל עצום על המעשים של ההורים, אבל זה *באמת* כזה משפיע? הדוגמה שמייד קופצת לי לראש היא ילדים שעברו התעללות: חלק מהם יגדלו להיות מתעללים, אבל חלק מהם יהפכו לאנשים שלא יעלו בדעתם לפגוע באיש, לא מתוך חולשה או פחד, אלא מתוך החלטה. מה שונה בין אלה ואלה? אני לא חושבת שיש לזה תשובה. נראה לי שיש בפסיכולוגיה משהו שמאוז מזלזל במורכבות האנושית, כאילו שאם נכניס את החומרים האלה, העוגה תצא כזאת, ואם העוגה לא יצאה ככה, אז זה בטח קשור למשהו אחר בעבר.

לפני זמן מה קראתי ספר מרתק, "מיתוס גידול הילדים" מאת ג'ודית ריץ' האריס, ושם היא טוענת ומנמקת היטב, שמה שמשפיע בעיקר על ילדים זו הסביבה ולא ההורים. הורים יכולים להשפיע בזה שהם יספקו לילדים סביבה חברתית כמה שיותר טובה, אבל שבזה פחות או יותר נגמרת ההשפעה שלהם. זה ספר נורא מקומם, כי הוא חותר נגד כל מה שהפסיכולוגיה טוענת בתוקף, אבל הטענות שלה עושות רושם מאוד תקף, ואם היא צודקת?

בסופו של דבר, אין לנו יותר מדי מושג בנוגע למה שמולד ומה שלא, ומה ההשפעות של מעשינו אם בכלל. אולי טלולי היא ילדה מאוד רגועה ומאושרת כי היא גדלה מוקפת בהמון אהבה. זה משהו שנורא נעים לי להאמין בו. אבל אולי היא ילדה מאוד רגועה ומאושרת כי זה האופי שלה, ואנחנו רק עוזרים לה להביא אותו לידי ביטוי?

אנחנו הרי לא באמת יודעים מה פצע אותנו ואיך הפצעים האלה השפיעו, ואני חושבת שיש משהו מאוד מרתק, אפילו קצת חתרני, בזה שאנחנו יותר מסך כל המרכיבים שהכניסו בנו.