קראתי השבוע ספר מסעיר ממש, "המוח הנשי", של לואן בריזנדיין (הוצאת מטר, הם אלופים ממש בספרי מדע פופולרי טובים, כן ירבו, ואם למישהו כאן יש קשרים אתם, אני רוצה לתרגם שם!!!). נקודת המוצא הבסיסית של הספר היא שהמוח הגברי והנשי שונים לגמרי, וכל הספר מתאר בפירוט ובצורה ממש מעניינת את ההבדלים האלה. מן הסתם, הפרק שבו היא תיארה מה האמהות עושה למוח הכי עניין אותי. מסבר שהמוח משתנה לתמיד (טוב, עד גיל המעבר, עוד שלב די מדהים בחיי האישה). זה משהו שתמיד מרתק אותי - מצד אחד הכוח האדיר של ההורמונים, מצד שני, הכוח האדיר של ההתניות החברתיות שלפעמים גורמות לנו לפעול בניגוד גמור למה שההורמונים צורחים לנו לעשות.
ואז קראתי היום כתבה על חוות פונדקאיות, בעקבות סרט תיעודי של ציפי ברנד. היה כתוב שם שהיא עזבה תינוקת בת חודש כדי ללכת לצלם את הסרט. די ברור לי שלתינוקת זה לא משנה - אם היא לא יונקת, כל עוד היא מקבלת חום אהבה וידיים, עוד לא אכפת לה אם אלה הידיים של אמא, אבא, סבתא או המטפלת, השאלה היא איך אפשר לנתק את עצמך מתינוקת כל כל קטנה, הגוף עצמו לא מתייסר בגלל הפרידה?
אחר כך עשיתי תמלול לתוכנית שבה מישהי מספרת על אבא שלה, שהתאבד כשהייתה בת תשע. זה גרם לי לחזור שוב למה שנשאר מהסיפור של מרב. גם היום אני לא מבינה את הצעד שלה, אבל אני יכולה להתחיל לתאר לעצמי את עומק הכאב שהייתה שרויה בו. אין ספק שהיא אהבה את הילדים שלה. כמה יאוש צריך להרגיש כדי להיפרד ככה.
בכלל, היה שבוע לא קל מבחינה רגשית. פתאום, בלי להתכוון מצאתי את עצמי חשופה ובלי הגנות ואני לא יודעת איך להתמודד. כל כך הרבה שנים הייתי מאחורי מסך הגנה, שעכשיו כל עולם הרגשות לא ברור לי בכלל. מה נורמלי, מה סביר, מה לא סביר? אני שוקלת בכל זאת להתייעץ עם איש מקצוע, ולו רק כדי שאוכל לקבל איזה שהוא מושג.
אז יצא לי יותר מתמיד לזמזם את "הנה ההומור שלי פושט את הרגל, והביטחון שלי פושט את היד." מצד שני, אין מה לומר, חיים לא מפולטרים הם חומר הרבה יותר חזק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
