אחד הדברים הקשים בגמילה מכל סוג, היא שבירת ההרגלים. כל מעשן יודע שהסיגריה שאחרי האוכל, או הראשונה עם הקפה, או כל הטקסים האלה, אין עונג שישווה להם. אני, שמעשנת מאוד מתונה, מעשנת בעיקר בנהיגה. איך שאני עולה למכונית מתחילה אצלי בבטן ההרגשה שאני צריכה סיגריה. אני יכולה להעביר ימים שלמים בלי לעשן, עד שאני עולה לאוטו, ואז, אם אין לי סיגריות, אני אעצור בתחנת הדלק הקרובה כדי לקנות את הסיגריה היחידה שאני זקוקה לה.
אבל סיגריות הן לא ההתמכרות הכי איומה שלי, אינטרנט וספרים הם הסמים שלי. בתחילת החודש הודעתי על כוונתי להימנע מרכישת ספרים עד ה-31.12.04, מסיבות כלכליות ומוראליות. הט', שהיא חברה טובה, מסייעת לי בגמילה, ולכן, בכל פעם שהיא רואה אותי פוזלת לכיוון של חנות ספרים היא גוררת אותי משם בצעקות, כיאות. לעומתה, ואני מפנה כאן אצבע מאשימה, זו ש לא מפסיקה להודיע לי על מבצעים מסעירים של ספרים, איך במקום ההוא מוכרים ספרים חדשים תמורת 25 שקל, ואיך בחנות ההיא יש מבצע של "עם עובד" וכאלה. ואני אומרת כאן, בראש זקוף ובגאון: מאז ה-1.11.04 לא קניתי אף ספר, ועד ה-31.12.04 אני לא אקנה אף ספר, לא מעניין אותי אילו מבצעים יהיו בדרך. אני נחושה בדרכי הצודקת, וחורשי עוון לא יסיטו אותי מדרכי.
cest finis!
היום הייתה לי פגישת תסריט נוספת עם יניב, וקשה לי לתאר כמה זה נעים לי. מאז שהתחלתי לכתוב כאן, הפסקתי לגמרי לכתוב...פיקציה אקרא לזה? מה שכאן כתוב באמת קרה, מלבד הדגשות אבסורדיות בקטעים הקומיים, בכל זאת, החיים כשלעצמם לא כאלה מצחיקים. וכך, שנה ושלושה חודשים, שכחתי את העונג הזה שבבריאה. זו גם הפעם הראשונה שאני כותבת עם מישהו, לא ידעתי כמה זה יכול להפרות.
יש פתאום רגעים קסומים כאלה, כשאחד מאתנו מעלה רעיון מוצלח, ואז יניב אומר, "נו! את רואה! ככה עושים קולנוע!", או למשל, בישיבה הלפני אחרונה, שבה סגרנו סצנה לפרטי פרטים, אחרי ויכוחים נואשים האם יוגשו בה שניצל או קציצות, כולל נימוקים כבדי משקל לכאן או לכאן, ופתאום, פגישה אחר כך, כל הסצנה לא מתאימה, והקציצות והשניצל מושלכים שניהם לפח.
מה שטוב הוא שליניב יש משמעת עבודה של נוגש עבדים, כי אני, אפילו דברים שאני נהנית נורא לעשות, נוטה לדחות ללא הרף, אז הוא מכוון את שנינו כל הזמן, משתלט על זמני הפנוי (עלאק, אני במילא לא עושה כלום רוב היום), ודורש ממני תפוקה.
מדהים, איפה שקודם היה שלד, מתחיל להיבנות סיפור.
דוח התקדמות שבועי של שולי וטל: בינתיים שניהם בחיים, מלאי מרץ ושמחת נעורים, ככל שאפשר לצפות משני דגים שגרים באקוואריום זעיק. בעיה תזונתית קטנה התגלעה בינתיים: שולי אוכלת לטל את כל האוכל ואני חוששת שבקרוב שולי תצוף על הצד בגלל עודף מזון, בעוד שטל יצוף על הצד מרוב רעב.
עוד מעלילות משפחת אדמס: היום, שמונה וחצי, טלפון, בן-דוד א'- א', בחיים! בחיים אל תתקשר אלי לפני עשר!
- אני לא מבין, שמונה וחצי, את עוד ישנה?
- היום במקרה אני ערה, אבל שזה לא יחזור על עצמו!
- טוב, התקשרתי לבקש את הטלפון של הג'ינג'י, אני רוצה להזמין אותו להופעה של תערובת אסקוט
- מעולה! זה המספר, ותתקשר אליו עכשיו, הוא בטוח ישן עדיין.
מתישהו הם ימסרו אותי לאימוץ.
ובמסגרת "אני החדשה": הרגע כתבתי פסקה שהייתה *כולה* העברת מסרים דרך הבלוג, ראיתי אותה כתובה, נשמתי עמוק, ומחקתי. יס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
