טוב, היום בבוקר, בשפלות רוח ניגשתי למגירת התרופות, הוצאתי את חבילת הפרוזק שהייתה שם, ובלעתי את הכדור הראשון. ההקלה הייתה מיידית, ובעוד שבוע יהיה עוד יותר טוב, ואחרי זה הכול יהיה כרגיל.
היה בזה משהו נחמד, בפתיחות המוחלטת לעולם. הכול זרם לתוכי וגרם לכל מיני תגובות לא מוכרות. מסתבר שחיים ישר לפנים זה דבר מאוד עוצמתי, אבל כנראה אני לא בנויה להתמודד עם מלוא העוצמות האלה.
מהתחלה? מאז שהפסקתי הייתי הרבה יותר רגישה מכרגיל, ומזה דווקא נהניתי. טוב, נהניתי זו מילה גדולה, אבל הרעיון ברור, יש משהו מאוד חי בהתרגשות. אבל אז... אז הגיע ה-PMS ואחריו הווסת, ואני איבדתי שליטה לגמרי (מזל שזה רק פעם בחודשיים, בחיי.) פשוט איבדתי את היכולת לצפות איך אני אגיב לדברים. מצבים שכרגיל היו גורמים לי למשוך בכתפיי במלוא האדישות עכשיו גרמו לי לרצות להתפוצץ, חזק. הערה לא במקום, ואני כבר הייתי עם עיניים מלאות דמעות ומוצפת רחמים עצמיים.
בגלל שבדיוק קראתי את "המוח הנשי" ידעתי שברגע שהביצית הלא מופרית פוקעת אני מתחילה בתהליך הגמילה מכל ההורמונים הנעימים-מים שהמוח שלי רגיל אליהם, וניסיתי לנחם את עצמי בלחשושים, "עוד שבועיים, עוד שבועיים תתחילי לקבל זרם נעים וקבוע של פרוגסטרון ואסטרוגן, חכי עוד קצת." גם ה-road rage המחריד שתקף אותי כשנהגתי לתל אביב לא שבר אותי. ידעתי שאני לא באמת מחורפנת, ושזה אוטוטו ייגמר.
אבל אז הגיע יום העצמאות.
כבר יום לפני תכננתי עם יעל שבלילה ניקח את הזעיקים לראות זיקוקין. נתנו להם לישון כאוות נפשם בצהריים, כדי שבלילה הם יוכלו להחזיק מעמד יותר מהרגיל. אבל בתשע בערב יעל התקשרה לדווח שתומר נשפך, וגם טליה כבר הייתה עם אצבע בפה ומבט של מישהי שהורידה כמה כוסיות ויסקי. ביטלנו.
אבל נורא נורא רציתי לצאת, ממש רציתי לצאת.
אז אמרתי להורים שלי שאני ארדים את טלולי, ושברגע שהיא תירדם אני אשאיר את המוניטור אצלם בחדר, ליתר ביטחון, וקצת אצא לראות זיקוקין ולאכול צ'מבלולו. השכבתי את טליה במיטה, התלבשתי, וברגע שבאתי לצאת היא נעמדה במיטה וצעקה "אמא!" ניגשתי, הרגעתי אותה, השכבתי אותה, והלכתי לחדר, לחכות שהיא תירדם.
זין בעין נרדמה. היא התחילה להרים קונצרט כזה שפברוטי במיטבו לא היה מצליח להגיע לשיאים כאלה. כל פעם ניגשתי, הרגעתי, נרגעה, קונצרט. בפעם השלישית איבדתי את הסבלנות לגמרי. ואז התחלתי לשמוע את רעמי הזיקוקין, בעוד שטליה עדיין עמדה במיטה שלה וצרחה ברגש.
מצאתי את עצמי נאבקת בכל מה שיש לי בדחף לגשת אליה ולהוריד לה סטירה (על להבין ולהכיל כבר לא היה מה לדבר) ישבתי בחדר בזמן שהוא צרחה ופשוט ניסיתי לשלוט בעצמי, זה היה מחריד. ממש שנאתי אותה. אחרי 35 דקות של צעקות היא נרדמה.
הייתי כל כך מזועזעת מהחוויה, שהחלטתי שאני צריכה משהו כדי להירגע. בדיוק למצבים כאלה אני שומרת סטאש גדול של זנקס. ביררתי עם זה מסתדר עם הנקה (בשימוש חד פעמי זה בסדר) ניגשתי לקופסת הקסמים, וכדי להפגין אחריות בדקתי מה תוקף הכדורים. דצמבר 2005. זהו, ברגע הזה הרגשתי שהגיע הזמן להפסיק עם השטויות.
אז נכון שאני לא קדושה ולכל אמא יש את נקודות השבירה שלה, ועובדה שלא עשיתי שום דבר, אבל עצם הרצון להכאיב, והשנאה הזאת, זה לא בשבילי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
