לשאוף לנשוף

נושאים שאסור לי לכתוב עליהם:

1. הט' אמרה לי להפסיק לכתוב על הבעיות התזונתיות של שולי וטל, ואמרה שאם אני אהיה ככה כשאהיה אם, היא כנראה לא תהיה חברה שלי.

2. הנבון אמר לי להפסיק לכתוב על הבעיות הגניקולוגיות שלי, וזה מצער, כי יש לי סיפור קורע מצחוק לספר בתחום, אבל הנה, אני בחורה צייתנית, את המחאות שלכם תפנו לנבון, שהוא יתמודד

אני אומרת לכם, הצורך הזה לכתוב פוסטים בראש לפני שהאירוע באמת קרה יעלה לי ביוקר מתישהו. אתמול היינו בהופעה של עמיר לב, שאירח את ברי סחרוף, המלך. אני אוהבת את סחרוף כבר די הרבה זמן, אבל אף פעם לא ראיתי אותו בהופעה. בקיצור, הפוסט היה אמור להתחיל ב"שמישהו יעצור את משלוח ההזמנות לחתונה של גדי טאוב ושלי, אני מבטלת אותה, החלטתי להתחתן עם ברי!", ואכן, כשברי עלה לבמה מלמלתי לעצמי "וואו" זעיק. אין ספק שמעבר לכישרון שלו, האיש נסיך. רזה, אצילי, עם האף הנישרי הזה (סיפרתי פעם על הפטיש שלי לאפים נשריים?), והשיער האפור, גגגררר. אבל בחינה מדוקדקת של הברי גילתה ש...הוא לא מזדקן כל כך בחן. ההופעה הייתה מצוינת, אני חושבת שזו ההופעה הכי טובה של עמיר לב שהייתי בה. השילוב בין שניהם היה מעולה, אבל לא, אני לא מבטלת את החתונה עם הטאוב, שמישהו יודיע לו.

אתמול הייתה לי טראומת בלוגיספרה קטנה, מהדברים האלה שקורים כאן מדי פעם לאנשים כמוני, שאיפשרו לחלק מהאנשים כאן להיות חלק מהחיים האמיתיים שלהם. היות ואני במצב רוח הגותי, התחלתי לחשוב כמה אנחנו מפותלים כאן אחד בשני, איך נאמנויות צולבות מסתבכות זו עם זו, כי יש את ההוא שמתחיל עם כל הבלוגריות (ואני, אני, שומו שמיים, ידעתי לבעוט לו בתחת כבר בשיחה הראשונה, אני פשוט צריכה ללמוד לתת לרציו לשלוט בי יותר, רק טוב זה יעשה), ויש את ההוא שקודם יצא עם מישהי ועכשיו נהיה ידיד שלי, ויש את זה שידיד שלי כבר הרבה זמן, אבל הוא גם אקס שלה, מה שמצריך ממני הפרד ומשול זהיר, כי שניהם חשובים לי. וככה, בזהירות, לתמרן בין עבר מתמשך של אנשים יקרים לי, או לחתוך כמה שיותר מהר ערפדים רגשיים, כי אני צריכה את האנרגיות שלי לאנשים שאני אוהבת, לא לקשרים ריקים.

מוזר העניין הזה. פעם כשמשהו היה נגמר, הוא היה נגמר. נגיד, משמו אינו חלק מחיי בשום צורה שהיא. הוא גר בעיר אחרת, אין לו חברים משותפים, וברגע שהזוגיות שלנו נגמרה, הקשר התנתק לגמרי. זה הרבה יותר בריא ונעים. וכאן אני מוצאת עוד יתרון בגישת הכנות שנפלה עלי (פאצ', זה עדיין בשליטה, בחיי) - אם אני יכולה להגיד למישהו בפירוש מה אני חושבת עליו, זה מבטל לגמרי את הצורך במסכת של תככים ורכילויות. אני אומרת לכם, זה סטארט-אפ פצצות הכנות הזו, אני מקווה שזה יתפוס.

שלשום לינק אלי הוביל אותי לבלוג חדש, "ירוקות", ושם מצאתי התייחסות אלי, לאקסיביזיוניזם שלי. גם זה הביא אותי לחשוב (כל החשיבה הזו תעשה לי קמטים איומים) - הדברים הכי גרועים שקרו לי בחיים קרו בגלל שקרים והסתרות. כולם חושבים שיש להם סודות מה זה מדהימים, שהעולם יקרוס אם מישהו ידע עליהם.

כשהדיכאון שלי אובחן בפעם הראשונה, כמעט בכיתי מרוב הקלה: יש לזה שם, ועוד יותר טוב: יש לזה תרופה. קשה לי להסביר כמה העובדה שאפשר לקרוא למפלצת בשם ולהסתכל עליה מקטין אותה. באותו רגע החלטתי שזה לא משהו שאני הולכת להסתיר. יש לי עיניים ירוקות, אני מצחיקה, אני אוהבת לקורא, ופעם בכמה שנים אני צריכה להתמודד עם מפלצת שחיה בתוכי. אלה החיים.

אותו דבר עם וסטי שלי (אופס, נבון, לא תכעס, אני לא הולכת לפרט!), קיבלתי כמה מיילים מבנות שעברו את זה, או שחברות שלהן עברו את זה, ובהם עצות מצוינות, שמות של אנשים שיודעים לטפל בזה, וסתם עידוד, שזה יעבור (וכאן אני אומרת המון המון תודה לכל מי שכתבה, נורא מנחם לדעת שאני לא לבד). ואני אומרת, אולי נפסיק לפחד כל-כך מהסודות האלה? אתם באמת חושבים שהם כאלה מבישים? הם מבישים כי אנחנו הופכים אותם לכאלה. אם הייתי בוחרת להסתיר את הדיכאון הוא לא היה מטופל עד היום, והיה הופך למקור נוסף של פחד, שלא יגלו, במקום להיות עוד משהו שהוא חלק ממני.

אני חושבת שלמדתי שבמקרים מסוימים, בית מזכוכית יכול להגן הרבה יותר מחומות בטון (אני הורגת את עצמי כשאני נהיית לירית).