אירוויין היא מקום מנומנם. אם אפשר לקרוא למקום שהסימנים החיוניים שלו קרובים לאפס מנומנם. למעשה, הדבר הכי לוהט באזור הוא הסניף של טריידרס ג'ו, וכמה שזה נשמע מופרך, בהחלט יש גבול לכמות הזמן שאפשר לבלות בסניף של סופר, גם אם הוא מוכר מוצרים אורגניים איכותיים.
הכול כאן יפה יפה יפה, בתים קטנים וזהים, מתוחזקים להפליא, דשאים ירוקים, מדרכות מבהיקות, מכוניות מצוחצחות, למעשה, זה נראה כמו גרסת המציאות של וידס, או עקרות בית נואשות, או כל סדרת פרברים שראיתי אי פעם, וזה מעביר אותי על דעתי ממש. אני גם לוקה בתופעה חדשה-ישנה: בעת פלסטיק. הביקור הקודם שלי בארה"ב היה בניו יורק, בוסטון וושינגטון, וזה תקף אותי בוושינגטון, בקטנה, כי אלה שהתארחתי אצלם שם גרים בשכונה חדשה. הידיעה שכל הבתים שאני רואה סביבי בנויים מנסורת מודבקת בסמחטה, גורמת לי הרגשת חנק, כאילו אני מסתובבת בתוך תפאורה. כל פעם אני נוקשת על קירות הבית ונענית בצליל החלול הזה שאופייני לבתים בארה"ב - נסורת מודבקת בסמחטות.
יערה פורחת כאן בכל מקום, בריח מתוק ומדהים, נפלא להסתובב בניחוח הזה, אבל לפעמים יש לי הרגשה שמישהו, אותו אחד שאחראי לזה שהדשא יהיה ירוק כאזמרגד במדינה מדברית, פשוט מסתובב כאן ומרסס ריח טוב, שגם הריח הנהדר הזה לגמרי לא טבעי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
