סוף השבוע האחרון עמד בסימן מחול. בחמישי ראיתי את סרטו ההו כה מדובר (אני משוכנעת שבחוגים מסוימים מדברים עליו) של אלטמן, "הלהקה", ובשבת נלקחתי למופע המחול "ממותות". אבל פרה פרה.
הסרט? למי שיש סבלנות לסרט שמורכב כמעט כולו מקטעי בלט קלאסי, בלי עלילה כמעט, זה סרט מעולה. יש משהו בבלט שנורא צובט לי בבטן. אולי כי אני חיננית כגור פילים מסטול, או כי אפעם לא שלחו אותי לחוג בלט, ואני, יש לי אישיות של בגף גוף ורוד וגרבונים לבנים, ללא ספק בכלל. שלא לדבר על נעלי בלט ורודות, כאלה עם גומי, שעד היום, איך שאני רואה אותן, מייד אני מדמיינת את עצמי בטוטו מתנפנף. השלמות שהגוף יכול להגיע אליה, הזרימה המושלמת של התנועות שמושגת במאמץ סיזיפי, החיים למען שתי הדקות של מחיאות הכפיים. רקדני בלט תמיד נראים לי כמו יצורים נעלים, שלא חיים באותן ספירות כמוני. אז בסרט הזה היה הכל, אבל מי שלא אוהב בלט, שידיר רגליו, הוא יסבול מההתחלה ועד הסוף. בחיי שאין שם עלילה. הט' אומרת שמכיוון שבדרך כלל אלטמן עושה סרטים על המון עלילות, הפעם הוא החליט לעשות בלי שום עלילה, אז בממוצע זה מסתדר. קטונתי.
כל זה הייתה הקדמה מייגעת ל"ממותות". חברים, נהרין שוב עשה את הבלתי אפשרי, והוא ניתק בין מחול, והדבר הזה שקוראים לו, נו, אה, כן, מוסיקה מאסטרו! היו במחול קטעים שלמים בלי מוסיקה. אני מניחה שאני באמת לא מבינה מספיק במחול כדי להעביר ביקורת, אבל זה לא אמור ללכת ביחד? ליצור איזושהי חוויה סינרגטית? (כבר שנים אני מחפשת הזדמנות להשתמש במילה הזו). אני בכלל לא רוצה לדבר על הפיג'מות המגעילות שהרקדנים לבשו, או על זה שזה מופע שגם הקהל נוטל בו חלק. אני מתעבת מופעים שיש בהם מקום לקהל. מרגע שמתחיל הקטע המפחיד הזה אני נכנסת לחרדה איומה שמא יקראו לי לבמה, ואני אפעם לא יודעת מה הכי יותר עדיף: לא להסתכל עליהם? ליצור קשר עין? למות? להיקבר במקום? אבל כל זה היה כאין וכאפס לעומת הרגע המביך של הערב...כשהרקדן השמנמן (בבלט קלאסי זה לא היה קורה!) שלח את היד לפתוח את הריצ'רצ' של הפיג'מה שלו, פצחתי בתפילה נואשת, "אבי שבשמיים, תעשה שהוא יורד את זה רק עד המתניים, ווקשה, אם אני יקרה לך, תעשה שיהיו לו תחתונים מתחת". ממתי מונדייה משתין עלי? לא רק שהשמנמן התפשט ערום לגמרי, הוא גם לא היה יהודי!
עכשיו, להווה ידוע שאני שרלילה ציונית למופת. הזדיינתי רק עם יהודים, אפילו רק עם ישראלים, ואת הזובים הלא נימולים היחידים שראיתי, ראיתי במקלחות במסיבת הטראנס בהונגריה. שם הייתה גם בעיה עם הגודל, אבל מדובר היה במי הפשרת שלגים, ואני בחורה רחמנית הרי. אבל כאן, מולי, בלי מי הפשרת שלגים, עמד זובי (טוב, לא ממש עמד, אבל בהחלט היה בדרך לשם) של גבר שאני לא מכירה, ובמצבו הטבעי.
מה אני אגיד לך אדון קיפוד חורפי, הנימוק שאחותך נתנה לעשיית הברית מקובל עלי לגמרי, והוא תופס ככל נימוק אחר.
(אבל אני בכל זאת חייבת לציין שיש משהו חמוד בזה שלזין יש כובע)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
