אתמול בשיעור של רנן המשכנו לנתח את "רשימות מן המחתרת", של דוסטו, מאפייני האישיות הסאדו-מזוכיסטית, מאפייני האישיות הנרקסיסטית, מאפייני האישיות של אנשים ש"דווקא" הפך למרכיב העיקרי במהות שלהם, וכאלה. אחר כך דיברנו על זה שהנפש שואפת למצב של הומואסטזיס, יעני, להישאר במקום רגשי מוכר וידוע. אחד הנושאים שדיברנו עליהם בעבר היה שאנשים יעשו מאמצים כבירים כדי לשמר את התדמית שלהם בעיני עצמם, ועוד משהו: הניסיון הנואל שלנו להיות עקביים. אנחנו לא עקביים בכלל. אנשים עקביים הם מאובנים רגשיים משעממים, ובכל-זאת, עקביות היא תכונה נורא מוערכת, אולי מכיוון שהיא כמעט בלתי ניתנת להשגה.
מכל שיעור שלה אני יוצאת עם תובנות חדשות. חלקן מכאיבות, למשל, על הפחד הנורא שלי מניתוק חבל הטבור להוריי, מה זה אומר עלי, מה זה אומר עליהם, מה זה אומר עלינו, כמשפחה. התאפשר לי לא להתמודד עם בעיות שרוב האנשים מתמודדים אתן, בעיות שהן בעצם החיים. זה טוב? לא טוב? עבודה היא לא אובר רייטד? מה יהיה בעתיד? אבל לא על זה אני אכתוב, זה לא מעובד מספיק אצלי עדיין.
השאיפה להומואסטזיס היא זו שאתמול צבטה לי בבטן. בחודשים האחרונים טוב לי. אני לא מדבר על אושר מתרונן, ירחם אדושם, אנחנו הרי לא בנויים לדברים כאלה, אני כן מדברת על תחושה יציבה למדי של... שביעות רצון? כמובן, יש דברים שמטרידים אותי, אבל הם לא פוגעים באיזושהי שמחה בסיסית שמלווה אותי. החינוך שלי לימד אותי שאני אמורה להיות שבעת רצון או שמחה רק אם מתקיימת סדרה של תנאים, אבל אווה הסבירה לי שמדובר ברגשות שאנחנו זכאים להם בלי לעמוד בסדרת תנאים, נראה שאווה צודקת.
זוכרים שסיפרתי שלפני כמה זמן התלהבתי ממישהו? מעבר להתלהבות ולריפרוש ההיסטרי של המיילים, פחדתי, נורא. אני לא מדברת על הפחד המלווה בהתרגשות שיש בתחילת כל מערכת יחסים. אני מדברת על בליעת קסאנקס כדי להצליח להירדם. כי עכשיו, אפילו התאהבות יכולה לפגוע בהומואסטזיס הנפלא שלי, ואני בכלל לא יודעת אם אני רוצה כזו.
מצד שני, כל ההתלבטויות האלה טובות לתחת, מה שיפה בחיים זה שהם נופלים עלינו בלי שתהיה לנו כמעט אפשרות להחליט. אין לי הרי מושג מה יקרה, מי יקרה, איך יקרה. אבל זה טוב, הייתי צומחת לאנשהו לולא המשברים? הייתי מכריחה את עצמי לעשות שינויים דרסטיים אם הכאב לא היה הופך בלתי נסבל בשלבים מסוימים? ברור שלא.
הערות אגב:
1. אי אפשר לפתוח את הבית של הט' עם מפתח הבית של הוריי, לא משנה כמה אני אקלל תוך כדי.
2. זה שלשולי יוצאים כתמים חומים, אומר שמכרו לי דג זהב מזויף?
3. לסופגניות יש תכונה מדהימה: הן מתיישבות ישר על התחת.
4. יש אנשים שלא מבינים את חוש ההומור שלי. מוזר.
5. לא במקרה הסרט "טרמינל" היה כישלון קולוסאלי, לא במקרה.
6. מישהו מכיר דבק דו"צ שלא נופל מהקיר אחרי עשר דקות?
אוי אוי, איך שכחתי?! אני יודעת שכבר המלצתי עליו, אבל מה אני אעשה שהוא כל הזמן מביא עוד סיפורים, יותר ויותר מגעילים, יותר ויותר מחרמנים? ז'תומרת, כל פעם שאני מגיעה לבלוג שלו נשרק'ה מתחיל לצעוק, "די! יש לי וסטי! תעזבי אותי, מנוולת!", וניקולאי מהמגירה אומר, "אולי תקני סוללות לפני שאת הולכת לבלוג המגעיל הזה?".
תהנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
