דיוס סנטו, כמה זמן לא כתבתי, ולא כי אני לא רוצה, אלא כי (אזהרת פלצנות) אין לי פנאי לזה. נו, מי היה מאמין שאני אכתוב דבר כזה? ראשית, בגלל שכל ציפורי חו"ל הגיעו לחרוף בארץ, גם אוריאל וגם אחי כאן, ושנית, אני משתדלת לעבוד כמה שיותר. הילד העתידי הכניס אותי לפאניקה (לא, אני לא בהיריון, אפילו עוד לא התחלתי לנסות, אל חשש, אתם תהיו האחרונים לדעת.) ולכן אני מנסה לצמצם ככל האפשר את זמן החשיבה החופשי שלי, כי שקט הוא רפש.
אני אשכרה לא זוכרת שמשהו הפחיד אותי עד כדי כך. חברות טוענות שפחדתי ככה לפני ההיריון הקודם, אבל אני לא זוכרת את זה. או ששיפצתי את העבר, או שבאמת לא פחדתי כל כך. פתאום כל פעם שקצת קשה לי עם הגברת בן טולילה אני חושבת לעצמי, "אוי ויי, ואם יהיו לי שניים שיעשו ככה וככה וככה?" ומייד רוצה לברוח להתחבא מתחת למיטה ולרעוד מפחד. לשמחתי, את בעיית הרוצה לא רוצה פתרתי, רק זה היה חסר לי, כל האימה הזאת בלי להיות בטוחה שאני רוצה עוד ילד, זה כבר היה ממש בלתי נסבל. איכשהו, כל דבר מפחיד מתקשר עכשיו מייד לאמהות שלי - לא לא לא, לא כל סדרת מעשי הרצח האחרונה, על זה מנגנוני ההדחקה שלי יכולים להשתלט - אבל כל השאר מאיים נורא, מתישהו נרצה לעבור לדירה משלנו, ואז מה יהיה עם שכ"ד וחשבונות? ותהיה איזה שנה שכנראה לי שני ילדים במסגרות פרטיות, ומה אני אעשה אז? ואיך מכניסים שני זעיקים לשני כיסאות בטיחות? כל פרטי הפרטים של ההורות הזאת מתנפלים עליי, והפעם אין לי את האשליות שלפני הילד הראשון, שברור שהוא ישן מייד לילה שלם, ויהיה מלאך. טליה הייתה ועודנה ילדה די מלאכית, וזה לא קל, אז פי שניים?
הפחדים האלה מטריפים אותי ממש. אני לא רגילה לפחד ככה. אני בדרך כלל מזנקת לתוך החלטות, ומתחילה לפעול, וכאן אכן, זינקתי, וגם התחלתי לפעול, אבל אני ממש צריכה לבעוט לעצמי בתחת כל הזמן כדי שהפחד לא ישתק אותי. וכל הזמן המחשבה הזאת, "אבל למה את צריכה את זה, מה רע לך עכשיו?" ובאמת לא רע לי עכשיו, אבל גם לא היה לי רע לפני שהפכתי לאם, והגמדה הזאת הפכה לי את החיים ועשתה ממני אדם שהרבה יותר קרוב למי שהייתי רוצה להיות, אז "מה רע לי?" זו לא סיבה מספיקה, אם היינו חושבים במונחים של "מה רע לי?" כנראה היינו עוד יושבים במערות ואוכלים עטלפים, לא?
למעריצים המושבעים: יש צילומים חדשים של הדיווה, שם שם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
