אני אוהבת את הטוויטר הזה מכמה סיבות - המדיום מאוד דמוקרטי, ואני שם רק עוד שם בפיד, לא מרכז הבמה, ככל שאני אוהבת לעמוד במרכז הבמה, אני גם אוהבת להיות חלק מחבר'ה, וטוויטר מספק לי את תחושת הקהילה שמזכירה יותר פורומים מאשר בלוגים. חוץ מזה, בטוויטר אני יכולה למצוא את עצמי בשיחת ציוצים עם אחמד טיבי, ולגלות אנשים חדשים לגמרי. אחד האנשים החדשים שגיליתי הוא עלי אבו נעימה, אחד המפעילים של האתר אלקטרוניק אינתיפאדה, ואחת הדמויות החשובות בהתנגדות למדיניות ישראל, והאמת, למדינה בכלל, בחו"ל.
הקטע המצחיק הוא שהתחלנו לעקוב זה אחר זו בעקבות בדיחה עבשה שלי, משהו על זה שלידות בתולין לא מתרחשות בדת הראשונה אלא בדת השנייה (לצורך העניין, האסלאם הוא הדת השלישית והאחרונה, אינשאללה.) האמת? עושה רושם של בן אדם מצוין, עלי - חכם, משכיל, מצחיק, לפי צילומי האוכל שלו הוא גם מבשל מעולה, טיפוס שהייתי נדלקת עליו כנראה, לולא הבעיה הקטנטונת הזאת לפיה הוא כופר בעצם הלגיטימיות של קיום מדינת ישראל, ומכאן בזכותי לחיות כאן. לדבריו אנחנו ישות קולוניאלית וגזענית, ואין לנו זכות קיום.
הקטע האירוני בכל העניין הוא שבתחום הדעות הפוליטיות, אני בשמאל ההזוי - אני אאמין לכל דבר רע שיגידו על צה"ל, אני לגמרי בעד ההפגנות בבילעין, תומכת בנשות מחסום ווטש, ובכלל, חושבת שהיחס של מדינת ישראל לאזרחיה הערבים פשוט מחפיר, ממש מחפיר. אממה, אני גם ציונית. באותו תוקף שבו אני מאמינה שלערבים אזרחי המדינה מגיעות זכויות שוות, ושבהחלט יש מקום להפוך את ישראל למדינה שהיא יותר מדינת כל אזרחיה, העניין הוא שעלי לא רוצה את זה, הוא רוצה מדינה אחת, כולל יש"ע, ושבה כולנו נהיה אזרחים שווים. בעולם אוטופי זה היה יכול להיות נחמד, אבל אנחנו לא חיים בעולם אוטופי. גם אם נצא מנקודת הנחה שנצליח להניח את העבר מאחורינו, כמו שעשו בארגנטינה, דרא"פ ועובדים על זה חזק באירלנד. עדיין, תוצאה של מהלך כזה תהיה מדינה שאין בה רוב יהודי, ואולי זה גזעני ומפלה, אבל אני רוצה לחיות במדינה יהודית. חשוב לי. הרי הרצון הזה לא צמח מהאין, ישבנו בגולה כמה שנים וכמהנו לציון, שלא לדבר על הגראנד פינלה של יחסינו עם אירופה, שהפכו לטראומה שכנראה חקוקה לנו בגנום. עלי חושב שזה אפשרי, אני פוחדת שנהפוך ללבנון שתיים. למרבה הצער, עד כה מדינות שיש בהן רוב אסלאמי הן לא מדינות טולרטניות, מערביות וסבלניות. שוב, אולי זו הכללה גזענית, אבל נראה לי שהיא די מתבססת על עובדות - האסלאם נמצא בתהליך של פונדמנטליזציה, וכולנו רואים מה קורה בטורקיה, שגם בימי הזוהר שלה, הדמוקרטיה בה הייתה פגיעה.
חוץ מהרצון הזה, יש לי עוד בעיה פיצית: אני אישה, ובתור אישה אני לא רוצה לחיות במדינה שיש בה רוב מוסלמי. תקראו לי מפונקת, תקראו לי קטנונית, אבל אין אף מדינה מוסלמית שמצב הנשים בה ממש טוב. מצבי כאן טוב לאין ערוך מאשר מצבה של אישה במדינות מוסלמיות, ולו גם הנאורות שבהן. אני לא רוצה לחיות במדינה שבה אני אזרחית סוג ב' בגלל שאני אישה, לא בא לי. עלי לא מצליח להרגיע את הפחד הזה. לא יודעת, הגישה שלו נראית לי קצת תלושה מהמציאות, הוא ממש מצייר עתיד שבו אנחנו נכיר בכשלים שלנו, ואחרי איזה שהוא קיסי קיסי נוכל לחיות כאן כמדינה אחת. אני בטוחה שהרוב הגדול בקרב שכנינו רוצה לגדל את ילדיו בשקט ובשלווה, אבל בינתיים אין דוגמה ממש טובה למדינה מוסלמית-מערבית. אני רוצה שהבת שלי תחיה במדינה שאין בה אפליה קיצונית על בסיס מגדר וגזע, אבל הניסיון מראה לי שאין מדינות מוסלמיות כאלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
