אחד הדברים שהכי שעשעו אותי בשיעורי השחייה של טליה היה לראות איך כל הורה והורה מסתכל בילדו שלו כאילו הוא כליל השלמות, ובשאר ההורים, שלא הבינו מי הילד הבאמת מושלם בשיעור, בבוז תהומי. יש בזה משהו שעושה לי שמח בלב, השמחה שבה הורים מאוהבים עד טיפשות מסתכלים על ילדיהם. הלא למרות שברור לכל מי שעיניים בראשו שטליה היא ילדה מהממת ממש, והיא באמת ילדת פלא, אבל אני כרוכה אחריה בעיקר כי היא הבת שלי.
בשבוע שעבר הראו בעיתון צילומים של יתומים מהאיטי, שאולי יביאו אותם ארצה לאימוץ, וחשבתי לעצמי, כמה חבל שאני לא יכולה לאמץ אחד מהם. זה שוב גרם לי לחשוב על משהו שאני תוהה לגביו מאז שהפכתי לאם: כמה מקום יש לביולוגיה באהבה? ברור שאני מאוד מרוצה מזה שלשתינו יש אותו חריץ בקצה האף, וגם גומות חן בכתפיים, שמוכיחים מעבר לכל ספק שהיא שלי, אבל הייתי אוהבת אותה פחות לולא היו לה הדברים האלה? לי נראה שהייתי מתאהבת באותה עוצמה בדיוק בכל תינוק שהיו שמים לי בידיים, גם אם הוא לא היה שלי, וכאן אני כל פעם נתקעת מחדש בשאלת ה-שלי. היא שלי כי ילדתי אותה, או היא שלי כי קמתי אליה בלילות, צחקתי איתה, התעצבנתי עליה, דאגתי, שמחתי והתפעלתי? הרי האהבה אליה לא נולדה ממש ברגע הלידה. אחריות, אכפתיות, צורך מטורף להגן, זה כן, אבל אהבה? לא. האהבה הולכת ומתעצמת עם הזמן, ככל שהיא הופכת להיות יותר ויותר היא.
יש לי חברות שטוענות שלביולוגיה יש חלק מאוד דומיננטי באהבה הזאת, שאנחנו חיות מונעות גנים, אבל הלא בקרב חיות קרה המון פעמים שחיה מזן מסוים אימצה גורים של זן אחר לגמרי וטיפלה בהם באהבה ובמסירות ממש כאילו ילדה אותם, אז אולי מעבר הצורך הבסיסי להתרבות, יש צורך בסיסי חזק באותה מידה, והוא הצורך לאהוב ולטפל? אין לי כל כך תשובה לשאלות האלה, אבל באיזה שהוא מקום בפנים אני באמת מרגישה שאהבה נוצרת הרבה יותר בטיפול ובשקעה רגשית, ולאו דווקא בשל העובדה שיש קשר גנטי.
אליען עוברת למצפה רמון. פעם קראתי ספר בשם "שינוי" של כמה פסיכולוגים, והיה כתוב שם על שינויים מהמעלה הראשונה, שאלה שינויים מינוריים, ושינויים מהמעלה השנייה, שאלה שינויים שממש משנים את חיינו. נראה לי שפעם בכמה זמן צריך לעשות שינוי מהמעלה השנייה, כדי לזכור שאפשר. לעבור מתל אביב למצפה זה אחלה שינוי מהמעלה השנייה, ואני גם מתפעלת מהאומץ וגם אופטימית בנוגע לשינויים שיבואו בעקבות המעבר. זה תמיד נראה כמו סוג של התאבדות, לעזוב את תל אביב המעטירה וללכת לפריפריה, אבל אני יודעת שבשבילי תל אביב הייתה ממש רעה. או שאני הייתי ממש רעה לעצמי ובתל אביב האביוז נעשה יותר נוח, לא יודעת, זה ממש ביצה ותרנגולת, אני יודעת שהנסיגה מתל אביב די הצילה אותי, נהיה לי הרבה יותר שקט בראש, אבל צריך לזכור גם שאני לא ממש במיטבי כשהמשפחה שלי לא סביבי.
בקיצור, לכבוד המעבר הייתה מסיבת פרידה די מגניבה, לכן הפקדתי את הזעיקה אצל סביה, העמסתי את ספקטור על האוטו (אחרי שקיבלתי ממנה שקית מלאה בגדים מהממים לטליה, איז'ה כיף!) ונסענו למסיבה. כיף גדול היה, והנה, ממש עכשיו מגיע הקתרזיס עם מחוברות.
בעוד דנה ואני מתאמנות בתפקידנו כזמרות הליווי של פול יאנג, הגיע דורון צברי למסיבה, וניגש לדנה. אחרי קצת צ'יט צ'ט תבעתי במפגיע: דורון, תציע לי להשתתף במחוברות, אני אסרב, ונגמור עם זה כבר! מייד הוא שאל, רוצה להשתתף במחוברות? נראה לך?! עניתי בבוז, ובזה נגמר העניין. אז הנה, הציעו לי להשתתף וסירבתי, הכי הא! בעולם. הא!
ואחרונה לסיום: טרם החלטתי מה ראוי למחקר פסיכולוגי מעמיק: הנשים של גואל רצון, או השפוטים של סטיב ג'ובס והמוצרים המופרכים שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
