אחד הדברים שהכי חשובים להתעמלות זו תוכנית שכיף להתעמל מולה, ואני, התוכנית שלי, זו עונת החתונות. לא שדנה מודן ורועי לוי כאלה מצחיקים, אבל הזוגות קורעים אותי ממש. באמת, לא צריך את כל הבלונים והדאחקות, הזוגות לגמרי מגוחכים בזכות עצמם. אתם יודעים מה דעתי על הפקות החתונה המזעזעות שרוב האנשים נקלעים אליהן, והתוכנית רק מחזקת את דעתי השלילית ממילא. אבל אז הגיעו ארז ומיכל, הזוג השבועי, וגרמו לי להתאהב בהם. הסיבה להתאהבות הייתה מאוד פשוטה: מעבר לזה שארז ומיכל עושים רושם של שני אנשים מקסימים לגמרי, היה בהןם משהו שונה לגמרי מכל הזוגות האחרים בתוכנית: הם נראים באמת מאוהבים. מבחינתם החתונה לא הייתה מעבר לשלב הבא, מפגן כוח, רצון להרשים מישהו, שילוב של בריידזילה וחתן פתטי, לא ולא, הם שני אנשים מקסימים ומאוהבים שרואים בחתונה מה שחתונה באמת אמורה להיות: הצהרת אהבה בפני האנשים שאוהבים אותם. גם כשהם נסחפו לקטעים ממש דביליים, כמו לעשות ביחד שיזוף בהתזה, מה שהיה גורם לי לנחור בבוז אצל כל זוג אחר, הם עשו את זה בצורה הכי מצחיקה ומקסימה שיש.
כל כך התאהבתי בהם, שבכל פעם שדנה מורן ורועי לוי ניסו להעביר דאחקות על חשבונם, כמעט צעקתי עליה, "יאללה, יא ממורמרמת, תשתקי את הפה שלך! ותחלצי את נעלי הלובוטין, כלבה שוויצרית!" זה כל כך נהדר, איך מעטה עבה של ציניות פשוט התפוגג מעליי כשראיתי את הדבר האמיתי, שחסר בכל כך הרבה חתונות: אהבה ורצון להיות ביחד.
בתחילת השבוע היו לי יומיים איומים עם טליה. בסוף השבוע היא הייתה חולה. בראשון היא כבר הייתה בריאה, אבל מצב הרוח נשאר נאחסי עד זוועה. כל דבר עורר בכי ומהומה, הכול היה לא! לא! לא! אוצר המילים העשיר שלה הצטמצם ל: תז'בי אותי! ו-לא רוצ'ה! כל יום כזה מרט את עצביי עד תום, ומצאתי את עצמי מתעקשת על שטויות שבימים כתיקונם לא הייתי רואה ממטר. הרי לא באמת אכפת לי אם היא תשתה מקש ורוד או צהוב, נכון? וגם לא כזה חשוב אם היא תצעד לגן בנעליים הפוכות, או תתעקש על השוקולד הזה ולא הזה. אלה דברים שבדרך כלל אני מנטרלת בצ'יק, והם לא מתדרדרים לבכי או לצעקות. ביומיים ההם, השילוב הנפיץ בין מצב הרוח שלה והעצבים הקצרים שלי יצר פיצוץ אחרי פיצוץ, ופשוט לא עמדה לי התבונה לזכור שהיא רק מחלימה ממחלה, ושאני הצד הבוגר ביחסים האלה. אחר כך התאפסתי, וחזרנו לזרום בהרמוניה. אני קיבלתי שוב את ילדת הפלא שלי, והיא שוב קיבלה אמא סבלנית. עד הפעם הבאה.
חוץ מזה פרצו פרעות השיפוצים בביתנו, וטליה ואני עלינו אחר כבוד לגור עם סבא וסבתא שלה. זה לא מעיק בכלל, גם ככה הבתים מעורבבים לגמרי, ויש בזה יתרון לא צפוי: המחשב שלי לא מחובר לרשת, וכך זמן עבודה הפך לזמן עבודה נטו, מאוד יעיל. התכנון הוא כזה: במקום הסלון חסר השימוש, כי אני לא טיפוס מארח, יהיה חדר ילדים גדול (לא, עוד לא.) חדר השינה שלי יחזור למקומו הטבעי, ואפילו תהיה שם נישה עם מדפים! מחדשים את המקלחת, מסדרים חדר עבודה נאה, ובונים כונניות למכביר, לכל הספרים. זה מאוד מרגש אותי, זו הפעם הראשונה שבה אני זוכה לעצב לעצמי בית כרצוני. נראה לי אפילו שאני רוצה בן זוג לבית הזה. או אולי אלה רק הורמונים, אין לדעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
