שוב היינו אתמול במשחקייה. הפעם התחכמתי להם, הגענו רק ב-18:00, ואז כל ילדי יום ההולדת נכנסו לפעילות שלהם, והשטח נשאר פנוי לקטנטנים, בלי ילדים גדולים שעלולים לרמוס אותם בכל רגע. קצת בודד לי שם, בדרך כלל האמהות מגיעות בצמדים, ויש עוד הורים שמכירים, ואני לא טובה בהשתלבות, אז אני עומדת בצד ורואה איך זוגות זוגות הן שולפות קופסאות עם אוכל לילדים (למרות שאסור לאכול בשטח המשחקייה) וככה עושות סבבה. אני, גם כשאני הולכת עם יעל ותומר, בחיים לא נאכיל את הילדים בשטח המשחקייה, כי אסור, מה שמעמיד אותנו מייד בעמדה של חננות / מתנשאות / לא מבינות עניין.
זו עוד בעיה, כאילו, אם אני כבר אחליט להתקרב, תוך כמה זמן הן יחשבו שאני קצת מוזרה, בלי להזכיר כלל את מצבי המשפחתי האקזוטי? וזה לא שאני מחזיקה מעצמי משהו מיוחד, כאן אני שונה, במקומות אחרים, יש כמוני עשר בשנקל, אבל אני לא גרה במקומות האלה.
זה סבל שאני מקבלת על עצמי די בשמחה. טליה כל כך אוהבת ללכת למשחקייה, שזה בסדר. מבחינתה המשחקייה היא סניף של גן עדן, ונראה לי שבזה קורסות כל טענות ה"הילד מאושר אם האמא מאושרת." אני ממש לא מאושרת במשחקייה, והיא שמחה שם עד הגג. לא ששם אני פטורה מדאגות, כן? היא לא משחקת בכלל עם ילדים אחרים. ברגע שמישהו מתקרב למשחק שהיא תפסה היא צועקת, "ז'ה שלי! תעזו'ב!" ובזה נגמר המגע שלה עם הילדים. מצד אחד, מאוד משמח אותי שהיא נהנית כל כך מחברת עצמה, יודעת להמציא משחקים ויכולה לשקוע בהם שעות, מצד שני, אני קצת פוחדת שהיא נגועה בחותם הבדידות שלי. נו, ברור שאלה הפחדים שלי שצפים כאן, ועדיין, זה לא מנע ממני לשאול בגן למחרת אם היא משחקת עם ילדים אחרים, ואיך היא מסתדרת אתם. הגננת הרגיעה אותי שהכול בסדר עם הגמדה, אז אני רגועה. טוב, יותר רגועה.
היום היה לנו קטע מצחיק, הלכנו לחנות, ובדרך דיברנו על זה שאקנה לה במבה אדומה. כשהגענו לחנות כל העובדות בירכו אותה לשלום, והיא רק אמרה, "במבה אדומה!" הזכרתי לה שכבר דיברנו על נימוס והתנהגות יפה. היא פלטה בזעף "שלום." ואז אחת העובדות באה לבקש נשיקה, ולולי הסתכלה עליי בבאסה. "את לא חייבת," אמרתי לעוגיפלצת, "להיות מנומסת את צריכה, לחלק נשיקות לא." איזו הקלה עלתה על הפרצופי הקטון שלה!
שלשום בלילה דיברתי עם חברה, בגילי, שיש לה בת בגיל של טלולי, ופתאום היא פרצה בנהי על כך שהיא לא יודעת אם יהיו לה נכדים, ושהיא לא תספיק להיות סבתא צעירה כמו אמא שלה, ואיזה לא בסדר היא, וכמה לבנות שלה יש סבתא מעולה, מה שהיא לא תוכל לספק, ועוד ועוד ועוד. זה אשכרה העציב אותה, עניין הסבתאות, אבל אז, באמצע היגון היא נזכרה שהיא ב-PMS, ופתאום הכול חזר לפרופרציות הראויות.
זה מצחיק אותי כל פעם מחדש, התכנות ההורמונאלי הזה. אני, לא מזמן, שמתי לב שהימים שבהם אני נוטה להפוך את האינטרנט בחיפוש אחרי יזיזים ואהובים מהעבר הם ימי הביוץ שלי. לקח לי חודשים לעשות קשר בין תקופות האובססיה האלה לימים המסוימים בחודש. אבל הנה, החודש הסתובבתי במשך שלושה ימים חרמנית ברמות מביכות, ולמרות שידעתי שאלה ימי הביוץ, עדיין לא עשיתי קישור בין זה וזה. אני חרמנית כי אני מבייצת? שטויות! שלא לדבר על זה שהדיכאון הטרום וסתי תמיד זוכה אצלי ליחס של דיכאון מן השורה, שבכלל לא מגיע לו. זו בעיה, חוסר היכולת לקחת את הרגשות של עצמי בפרופורציה.
השיפוץ ממש מתקדם, עכשיו עלינו לראות אם אצליח לעמוד בהחלטה שלי לא להחזיק יותר מ-400 ספרים בבית. זאת אומרת, שטח המדפים שיש עכשיו זה מה שיש, וזהו. ולאלה שעכשיו מפחפחים: עובדה שמאז ה-2.7 לא קניתי ספרים. הא!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
