השבוע עשינו אמבטיה ביחד. לולא הבצרות הארורה במדינה הזאת, היינו מתאמבטות ביחד לעיתים הרבה יותר קרובות. כרגע אני מגבילה את זה לפעם בשבועיים. מסכנה, היא כבר למדה להגיד, "מסכנה הכינרת, מתייבשת." זו אחת המתנות הגדולות ביותר שהזעיקה נותנת לי: תחום חסר מבוכה לגמרי. ולא שאני אישה ביישנית במיוחד, אין לי יותר מדי בעיות עם דימוי גוף, ערום וכאלה, וזה לא קשור למשקל שלי - ככל הזכור לי חיבבתי את עצמי באותה מידה בתקופות רזות פחות או יותר. אבל למרות שאני מרגישה די בנוח בתוך העור של עצמי, עדיין, ערום מעורר סוג של מודעות. אני יודעת שהצלוליט שם, ושאולי לא הורדתי שיערות כמו שצריך, או, אם זה בסוף היום, שריח הגוף התגבר על שלל התכשירים שנועדו להסוות אותו - כל זה נעלם עם הזעיקה - איתה אני חוזרת לעולם של גוף ראשוני ומושלם, שאין בו מבוכה כלל.
משפחת פסיכוזה - הזמן: ארוחת צהריים
ישבנו לנו, אבא אמא רביב, ג'ינג'י רביב ואני, ודנו בעניינים שונים ומשונים. השיחה התגלגלה לפרעות השיפוצים, ואז אני ציינתי, בנימה כנה של התפעלת, ש-"א' (השיפוצניק) עושה ספונג'ה בכל פעם שהוא גומר." "באמת?!" אמרה אמא שלי בחיוך. "כן, באמת," עניתי. "לא ראית איך הוא תמיד משאיר הכול נקי?" אבל אז, לאור הגיחוכים של שאר בני המשפחה הבנתי שכל אחת מאתנו התכוונה לגומר אמר. "נו, באמת." הגבתי בבוז כלפיי משפחת האיכרים גסי הרוח שאני חיה איתם, שעדיין צחקו כאילו מדובר בבדיחת השנה.
האוכל נגמר, פינינו מהשולחן, ואז פתאום אבא רביב הופיע בסלון עם מגב, דלי וסמרטוט, ואמר לאמא שלי, "יאללה, רינה, בואי, הולכים למיטה!"
בשישי שעבר הלכתי לאכול אצל אלי. מזמן לא יצא לנו לנסוע לשם. לא מזמן התווסף למשפחתו עוד בן, הרביעי (!!!) במספר, ואני פחות ניידת, וכולם הרבה יותר עסוקים, אבל סוף סוף הבשילו הנסיבות, וכך נסענו. היה מקסים וטעים ונחמד, אבל מה שהכי עורר בי התפעלות זה איך שני הילדים האמצעיים של אלי, בן התשע ובן הארבע התנהגו יפה לטלולי - זה היה פשוט מדהים, הסבלנות שלהם, הנכונות לשחק, ההתעלמות מזה שהיא באמת נורא קטנה ולא מבינה. הם היו פשוט מקסימים אליה, היה נורא כיף לראות את זה - ומה שהיה די מצחיק זה שהיא הצטרפה אליהם בשמחה גדולה, למרות שהיה די ברור שהיא לא מבינה מה בדיוק הם רוצים ממנה, אבל הקפידה לקחת איתה כל הזמן את הטרולי הקטן שלה - הנה אישה אמיתית, שיודעת שלא משנה לאן הולכים - חשוב שיהיה לך תיק.