אתמול אילן, או כמו שטליה קוראת לו, "אילן השיפוצמיק" התקין את המדפים במטבח, חיזק את האסלה למקומה, העביר שתי נקודות חשמל, ועזב אותנו.
המלכה האם ואני כבר שטפנו את הבית פעם אחת, היום הקדשתי את היום לסידור הספרייה, מחר עוד שטיפה, לתלות מראה וציור שבלעדיו אני מסרבת לגור בבית, ואודרוב, אנחנו נכנסות. אחי היום צחק עליי ואמר שלמרות שאני עוברת דירה בתוך דירה, הוא חושד שאני לא אעזוב את בית ההורים. זו פרופגנדה עוינת, כמובן. פשוט, כמה פעמים מזדמן לעבור לבית מסודר לגמרי, כשהבגדים מסודרים בארונות, התמונות תלויות, ואין אף ארגז שמסתובב בין הרגליים? אז ככה אני רוצה לעבור - להוריד אחרון את כונן המחשב, לחבר את הכבלים ולהתחיל לעבוד.
אני מניחה שיהיו כמה לילות קשים. לראשונה לטליה יש חדר משלה. גם הורדתי לה את הסורג ממיטת התינוק, ואני חוששת שהיא תיפול בלילה, לשם כך אפרוש מזרון מתחת למיטה, שירכך את המכה. עדיין, אני לא ממש מצפה בקוצר רוח לשמוע את ה-בום, ובעקבותיו, אמא!!!!!!!!!!!!!!!!!!
היום במשך חמש שעות סידרתי את הספרייה (אינדי, יא זומה, בגללך אני תקועה עם עשרות ספרים שאני לא רוצה, ידעתי שזה מה שיקרה, למה נתתי לך לשכנע אותי?!) מצד אחד אני מייחלת להיעלמות הספרייה ולא מפסיקה להתלונן שכל הספרים האלה עושים לי רעש בעיניים, מצד שני, הקשר הרגשי אליהם די מטורף - במהלך הסידור התחלתי לפתח כל מיני פסיכוזות שאני בטוחה שכל מי שיש לו המון ספרים מכיר - נגיד, כשפגשתי את "החבר שלי מאט והינה הזונה" נישקתי אותו לשלום, כשגיליתי שאני לא מצליחה לדחוס עוד ספר למדף ספרי העיון נזפתי בספר המיותר, "או שאתה נכנס, או שאתה עף!" ואז המצב הלך והחמיר: הרחקתי בין ספרים של סופרים אמריקאים ואנגלים, כי בכל זאת, אני אנגלופילית ולא נעים לי להעליב את האנגלים. התלבטתי אם להשאיר את חגי דגן או לא (חגי דגן אאוט, יאיר לפיד נשאר, נו, אני מחבבת אותו, מה אעשה?) אבל הקטע הכי משעשע היה כשמצאתי ספר של מרגרט אטווד אחרי שכבר סיימתי לדחוס למדף את כל הספרים שלה, "אויש, את מנוולת." זעפתי עליה.
מחר פינישים אחרונים, וזהו, יהיה לנו בית חדש, אני מקווה שיהיה לנו טוב בו לפחות כמו שהיה קודם, אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
