לשאוף לנשוף

היום, דקה לפני שהגעתי לחנות, התחילו לנגן ברדיו את my ghost, של כריסטין הירש ומייקל סטייפ - שירים וריחות, לשני הדברים האלה יש יכולת להעיף אותנו מייד לנקודה מסוימת בזמן, יחד עם כל הרגשות שהתקיימו בדיוק באותה נקודה בזמן. הנקודה של השיר הזה הייתה נמוכה במיוחד, לא שזה נורא, מקרקעית אפשר רק לעלות, אבל השיר עורר אצלי תזזית מחשבתית שגרמה למצב רוח עכרורי (או אולי זה PMS, לא חייבים להיות קטנוניים).

מי שממש ממש ותיק פה זוכר שהייתה תקופה שבה התעוררו אצלי כל מיני בעיות רפואיות "נשיות" מאוד קשות, כולל בירורים מעמיקים ובדיקות מעיקות. זאת אומרת, מעבר להיותה תקופה קשה מבחינה נפשית, היא גם הייתה מאוד לא נעימה מבחינה פיזית. רק שנים שנים שנים אחר כך הבנתי שהגוף שלי אמר לי בקול רם וצלול מה שאני סירבתי בתוקף להפנים - שיש דברים שלא אמורים להתקיים, וכדי להבהיר לי את זה, הכאב היה במקום מאוד ספציפי.

משם עברתי לחשוב על סקס - לפני אוריאל היה את ש', ידיז לשעבר, ואחריו היה משהו חד פעמי עם י', גם ידיז לשעבר, שתי הפעמים האלה כאבו, פיזית. שם כבר הצלחתי להפנים מה שהגוף שלי אומר - שהוא לא מוכן שאני אשתמש בו יותר מהסיבות הלא נכונות. בגלל זה בכל פעם שעוד מישהו מודאג מהעדר מין בחיי אומר משהו אני לא מתרגשת. יהיה נכון, או לא יהיה. לא נכון היה מעל ומעבר, הספיק לי, ואם לי לא הספיק, לגוף הספיק.

ואז משום מה נזכרתי ששכחתי לקחת את הפרוזק היום, ופתאום מפינה אחרת במוח קפצה ההכרה שפרוזק זו תרופה לדיכאון, אבל בעצם, מה לי ולדיכאון? מה שהזכיר לי טור שספקטור כתבה, על תכונות לא אותנטיות שלנו שנושרות מאתנו במהלך החיים, אם רק נותנים להן. חשבתי על כל מיני מילים שפעם הגדירו אותי, "דכאונית" "סטלנית" שרלילה" והיום לא קשורות אליי בכלל, אפילו לא ברמת הנוסטלגיה. וכן, אני יודעת שלא היה קו שבר אלא תהליך מאוד איטי, עם המון נסיגות, אבל הנה, המילים האלה לא קשורות אליי יותר, ואם היו אומרים לי לפני עשר שנים, שככה הן ינשרו, סביר מאוד להניח שהייתי נלחמת על ההגדרות האלה. מצחיק.