לשאוף לנשוף

אני יודעת שאמרתי שאני לא אדבר על זה, אבל מדובר בסוגייה מטרידה, אז נתגבר קצת על הפחד שלי מנאחס.

אני אחרי שני ניסיונות להיכנס לעוד היריון, לקראת הניסיון השלישי. באופן עקרוני אני פורייה כמו שדה, אממה? המחזור שלי נורא ארוך, ונמשך בין 30 ל-40 יום (נא להבדיל בין מחזור לווסת, תודה.) בגלל שכניסה להיריון בדרך שלי דורשת תזמון מאוד מדויק, יש שתי אפשרויות: מעקב אחרי הביוץ הטבעי שלי, או התאמת הביוץ לנורמה. רופאים אוהבים נורמות, אבל האמת, אין סיבה להאשים את הרופאים, גם האינטרס שלי הוא להיכנס להיריון כמה שיותר מהר, כי התהליך מאוד לא נעים, ומנות הזרע יקרות, וכל המעקב הזה הוא חתיכת ניג'וס מטורף, וידה ידה ידה. בגלל החיבה לנורמות בחרנו להשתמש בהורמונים, כדי לשלוט בצורה יותר מושכלת בכל התהליך.

בחודש הראשון היה מינון הורמונאלי סביר, צמח לו זקיק לתפארת, ולא הצליח, קורה. בחודש השני הרופא הגדיל את המינון, והשחלות שלי הגיבו באמוק, וייצרו שרשרת זקיקים מפוארת, כה מפוארת עד שזכיתי באימת המטופלות: "תגובת יתר" תגובת יתר זו מילה כזאת שמרחפת מעל טיפולים הורמונליים, והמשמעות שלה היא שהגוף הגיב יותר מדי ביעילות להורמונים, והתפתחו כמה זקיקים מובילים ולא רק אחד. זה מגדיל מאוד את הסיכון להיריון מרובה עוברים, וגורם להרגשה מאוד לא נעימה. בערך מיום הזריקות השלישי נראיתי כאילו אני בחודש שישי, והרגשתי כאילו מתנהלת לי מסיבת טראנס בבטן, היה מזעזע. למרבה האירוניה, אחרי כל הסבל הזה הביוץ כנראה התפספס, וגם אחרי ההזרעה המשכתי להרגיש כל כך נורא, שהגעת הווסת היוותה הקלה מכל הסבל הפיזי הזה. אחר כך התברר שהסבל לא היה בראש: צמחו לי שלוש ציסטות, לא גדולות, אבל הן תוצאה ישירה של מינון הורמונלי מופרז.

בגלל החגים, ובגלל החודש הקודם הנורא אמרתי שאני לא רוצה לקחת הורמונים החודש. אין לי כוח להרגשה האיומה וגם אין לי כוח ללחץ התזמון - אם יתפספס, לא קרה כלום, זה לא שהזרקתי לעצמי מדי יום סתם. אז אין זריקות, זה חודש כזה של מה שיבוא יבוא, או שנירה, או שננצור אש, והכול יהיה סבבה.

אבל אני הרי לא מסוגלת לחיות בהווה, ומתחילת החודש אני לא מפסיקה להתחבט בשאלה כמה רחוק אני מוכנה ללכת בשביל שיהיה לי עוד ילד. זכיתי להרגיש אפס קצהו של הרע שבהורמונים: אני מוכנה לעבור את זה שוב? ואני מוכנה לעבור יותר גרוע מזה? ואם זה לא ילך, אני מוכנה להרחיק עד מחוזות ההפרייה החוץ גופית? כמה אני מוכנה לסבול? אין לי תשובות לשאלות האלה. מצד אחד, הצורך בעוד ילד לא בוער כמו הצורך שהיה לי בטליה, מצד שני, המחשבה שאני לא אניק אף ילד יותר ממש מעציבה אותי, מצד שלישי, בכל מקרה יגיע השלב שבו אני לא אניק אף ילד יותר, כאילו, לא על זה אמור ליפול או לקום דבר. אוף, כמה התלבטויות.

ואם מישהי כאן קוראת לאישה (וברור לי שאף אחת לא קוראת, רק אינטלקטואליות מבקרות כאן!) תקראו את הטור הפותח של אורנה נניר, שעוסק בגעגוע לתינוקות שהיו הילדים הבוגרים שלה, ממש העלה לי דמעות. מצד שני, אתם יודעים, תגובת יתר, גם כלב עם מבט עגמומי עלול היה להדמיע אותי בימים אלה.