לשאוף לנשוף

הפסקתי לקרוא את מנחם בן כבר לפני שנים. את ביקורות הספרות שלו אין טעם לקרוא, כי הוא לא קורא את הספרים שהוא מבקר, ודעותיו על נושאים מנושאים שונים כל כך הזויות ולא מבוססות, שאין באמת טעם להתייחס אליהן. יש לזה המון דוגמאות, זו שהכי זכורה לי היא כשהוא הסביר שהומוסקסואליות אינה טבעית מכיוון שאין בעלי-חיים, מלבד האדם, שעוסקים בפעילות הסוטה הזו. כמעט כל מי שיש לו כלב, יודע באיזו עליצות כלבים עוסקים, או מנסים לעסוק, בפעילות הומוסקסואלית. אבל הנה, אחד המקרים הנדירים בהם הגעתי למסקנה שמישהו אוויל מכדי שאני אקרא אותו.

עד סוף השבוע הזה, או בעצם עד הכתבה הזו, שבחי אלוהים, אין לי מושג למה נכנסתי אליה (היא נורא ארוכה, אבל שווה לקרוא, כדי להבין מה מישהו חסר אחריות יכול לעולל לילד שלו). בכתבה בן מספר על בנו, קוקי, שחלה, כנראה, בסכיזופרניה. בן, שמתנגד נמרצות לכל סוג של תרופות פסיכיאטריות - כנראה בגלל השפעות של הסיינטולוגיה - החליט שהוא לא יהרוס לילד את העתיד, ויטפל בו בבית, בעזרת אהבה וטיולים בשדות, או משהו בסגנון. אחרי חצי שנה, מדהים, הילד "הבריא". בן כמובן שכח לציין שזה בערך משך הזמן הרגיל של התקף פסיכוטי, חבל להרוס תיאוריה נפלאה עם עובדות.

הילד, שבן שיקר כדי שהמחלה לא תפריע לו להתגייס לצבא, אבל התגייס, וראו זה פלא, אותו ילד שהבריא מהמחלה בעזרת אהבה וטיולים בשדות, לקה בצבא בעוד התקף פסיכוטי, מדהים, בחיי.

היום הילד, שכבר בן 21 "בריא לגמרי", שנייה, בעצם, למי שאין לו כוח לקרוא את הכתבה הארוכה הזו, הנה קופי פייסט:

אני חייב עוד לקוראים, כדוח ביניים, את סיפור מצבו, נכון לעכשיו. קוקי הוא בן 21 עוד מעט, שפוי לחלוטין, למרות התנהגויות שגעוניות מסוימות ומשעשעות בחלקן. בחור מקסים, אם גם פרוע לא מעט בהליכותיו, מלא רוח נדיבות ועליצות. עם זאת, גואות בו מפעם לפעם גם צעקנות ורגזנות בלתי נסבלות, מורשת נואלת ממני, מאמי ומסבי, אבי אמי, עוד נמשכת השושלת. כשאצלו מתווסף לכל זה גם ההיתר העצמי "להשתגע" במובן ההתנהגותי, לא הקליני. "למה? כי אני משוגע".   הוא גר בתל אביב בדירה שכורה משלו. בשנה וחצי האחרונות החליף ארבע דירות שכורות בתל אביב, כשעם חלק מהשכנים התיידד ועם חלק הסתכסך. הביטוח הלאומי משלם לו כ-2,000 שקל בחודש, קצבה המשולמת למי שמוגדרים כ"סכיזופרנים". על פי הגדרת הביטוח הלאומי סכיזופרניה מוגדרת כמחלה לכל החיים, למרות שהבן שלי החלים מזמן. בנוסף, הוא מקבל כספים מאיזשהו חיסכון שחסכה למענו סבתא שלו. אנחנו מתים כמובן שיוותר על קצבת הביטוח הלאומי ויתחיל לעבוד. השאלה היא במה. יש לי כמה רעיונות: אין לו שום בעיה להופיע גם בדוגמנות עירום או בסרטים פורנוגרפיים (יש לו נטיות נודיסטיות מסוימות), ולי לפחות (בניגוד לאשתי) אין שום בעיה עם זה.   זה חצי שנה הוא מתגורר עם חברתו, בחורה חכמה ובעלת חוש הומור מיוחד, המבוגרת ממנו ב-13 שנה ומאוהבת בו במיוחד. עם זאת, הוא היה מעורב בלא מעט בלגנים התנהגותיים בגלל הפראות והיעדר הגבולות האופייני שלו. למשל, משהרגיש דחוק בדירת החדר וחצי ששכר, הרס את קירות חצי החדר, כדי להרחיב את חלל המגורים, מה שאכן הפך את הדירה למרווחת הרבה יותר, אבל יחייב אותו בהוצאות גדולות כפיצוי לבעל הבית, שהדבר נעשה בלי רשותו.   אבל במובן הנפשי הטהור, היינו, מצב צלילות הנפש והדעת שלו, הוא לא רק שפוי לחלוטין אלא גם במצב רוח מעולה חלק גדול מהזמן, מאושר הרבה יותר מכל אדם אחר שאני מכיר. ומה העיקר? העיקר הוא שאין שום תרופות פסיכיאטריות מגעילות שהופכות אותו למשהו אחר. הוא הוא עצמו (פרט למריחואנה וחשיש מפעם לפעם, שאכן מצליחים לפעמים לערער אותו, עם כל הכיף שבעניין).  

אין ספק, תיאור מעולה של מישהו בעל התנהגות נורמלית וסבירה, מה, לא לכולם יש התקפי זעם, או "בלאגנים התנהגותיים"? לא כולם שוברים קירות בבתים לא להם? וואלה? אבל מה העיקר? שהילד לא יפול למלתעותיו של הממסד הפסיכיאטרי הנורא, יש לשמור על נפשו הטהורה של הילד כפי שמונדייה ברא אותה, ולעזאזל הכל.

תוספת קטנה: ריקי כהן כתבה על אותו נושא, מזווית מאוד מעניינת ב"רשימות"

וטלי וישנה עשתה לי כבוד, ופרסמה את הפוסט הזה אצלה. נעים לי בפופיק.

המלצה חמימה: אושן 12, מי שאהב את הראשון, יתמוגג בשני. רהוט, מהוקצע, משעשע, ואלגנטי בצורה נפלאה. אפילו מאט דיימון הצנון מצליח להצחיק שם. בכל שנייה של הסרט ברור שהשחקנים נהנו לעשות אותו, היה מעולה.

לא המלצה חמימה: הספר "בריק ליין", שזה ספר הקריאה היחיד שקניתי בזלילה הגדולה, יותר מדי רומן למשרתות.