לשאוף לנשוף

אני קוראת, לאט לאט, את הספר של עלי אבו נעימה, (הלכתי להביא לינק מאמזון, וברשימת הספרים הדומים יש המון ספרים שמתייחסים לזוועתיות שבעצם קיומה של ישראל, מה שחמוד זה שרובם נכתבו על ידי יהודים, שנאה עצמית זה ממש, אבל ממש כאן!) - הוא כתוב טוב, עובדתית, הוא מפשל על ימין ועל שמאל, או חוטא בראייה חד צדדית בצורה די מביכה, אבל מבעד לדברים האלה, חשוב לי לקרוא אותו כי חשוב לי להבין מה קורה בצד השני, אז נכון, לולא היינו באים לכאן האזור הזה היה מדינה ערבית נחשלת כמו כל שאר מדינות ערב, אבל עדיין, אני רוצה לדעת, כי חשוב לדעת, בדיוק כמו שלעלי היה חשוב ללמוד עלינו לעומק, כי אני לא יכולה להסתפק בראייה חד צדדית.

היום בטוויטר מישהו כתב שאין לו כוח לאווירת ה"איזה מדינה מגעילה יש לנו!" שהשתלטה לו על הפיד, ומייד כמה, כולל אותי, צייצנו כדי להגיד שזה בסדר, יש עוד כמה שאוהבים את המדינה הזאת. אבל אחרי הציוץ הזה התחלתי לחשוב - לא על האהבה שלי, כאן נולדתי, כאן אני חיה, עברית זאת השפה היחידה שאני יכולה לחיות בה ואני לא רוצה ארץ אחרת. מה שהתחלתי לחשוב עליו זה האם המדינה בכלל רוצה אותי ושכמותי, ואני לא כל כך סגורה על זה.

עמיר בניון כתב שיר מגעיל, בהמי לגמרי, והתגובות היללו אותו. תגובה אחרי תגובה, איזה גבר, סוף סוף מישהו אומר את האמת, ויישר כוח. זה האמת שלהם, ערימת רפש מצחינה משנאה. אז נכון, עוד לא הגעתי לשלב שבו אני מרגישה צורך להסתיר את דעותיי מתוך פחד, אבל הדעות שלי גם לא כאלה קיצוניות, אבל אני כן מתחילה לפחד שעם ההתפוררות של שלטון החוק, הדעות שלי יתחילו להיחשב קיצוניות. אני מגזימה? תקראו מה קורה בבלעין, תקראו מה קורה בשייח ג'ראח, ותבינו שמדובר כאן במאבק שהוא הרבה יותר גדול ממאבק של שמאל או ימין, אלא של חופש הביטוי שנאבק באומץ על קיומו, מאבק שאין לי ממש חלק בו, כי אני עצלה מדי, ואמא, ובבלעין בטח חם, ואני נשרפת נורא בקלות בשמש.

פעם, לא מאוד מזמן, כשהייתי שומעת על מישהו שהיגר מהארץ (ירד, הפסקתי להשתמש במילה הזאת) זה היה צובט לי בלב, כאילו, לא מדהים פה, אבל מה פתאום לעזוב? לאחרונה, כשאני שומעת כל מיני אנשים שתוהים אם לחזור, התגובה שלי הרבה פחות אוטומטית, לחזור למה? מסתבר שבארצות הברית במקומות רבים יש חינוך מדהים, ממש מעולה. לא, הם לא דבילים כמו שאנחנו אוהבים לחשוב. כששמעתי על בית הספר (הציבורי!) שבני משפחתי לומדים בו בברוקליין, ליד בוסטון, הלסת כמעט נשמטה לי מרוב קנאה, והילדים שלהם רחוקים מלהיות עכברי קניונים, מכורים לשופינג שלא רואים מעבר לקצה אפם, ממש רחוקים. אחי ואוריאל לומדים כרגע בארצות הברית, בתנאים שכאן בארץ אי אפשר אפילו לחלום עליהם. כל הביורוקרטיות המגעילות והצורך להילחם על כל דבר נחסכים מהם, רק תשבו ותלמדו, זה מה שמבקשים מהם. אבל המאבק מחשל! אני חושבת לעצמי, אבל זה בולשיט, יש מאבק שמחשל, ויש מאבק שבסופו אתה מרים ידיים ואומר, "פי, כוס אמק, נשבר לי." ובמקום לתת את התנאים הכי טובים למוחות העצומים שיש לנו כאן, עושים הכול כדי שהחיים לא יהיו פשוטים, למה? אולי כי ככה התרגלנו עוד בגולה.

אה, אבל אין תקציב, שכחתי, אבל איך זה יכול להיות, הרי יש לנו יופי של תל"ג. אולי כי בערך 50 אחוז מתקציב המדינה מופנה לביטחון? אה, אבל אנחנו לא שווייץ, צריך תקציב ביטחון גדול! נכון, אנחנו לא שווייץ, אבל יש מישהו מהמנהיגים, (אולי חוץ מבגין, דווקא), שיכול להסתכל לי בעיניים ולהגיד שהוא עשה כל שביכולתו כדי להביא שלום? לא, לא ממש, אולי להפך. ולאט לאט החיים פה נהיים יותר ויותר כבדים, ודווקא לא נראה לי כזה נורא שיש לי משפחה בחו"ל, ואולי, אם טליה תרצה ללמוד במקום אחר זה דווקא בסדר, ואולי ואולי ואולי... לי אין ארץ אחרת, אבל אני לא בטוחה שזאת המדינה שאני רוצה שהבת שלי תחיה בה.