מסתבר שאני הרבה פחות אמיצה מכפי שחשבתי, ולא הכול כתיב מבחינתי, יש דברים שאני פשוט לא מסוגלת לספוג עליהם ביקורת מאנשים שהם לא במעגל הראשון שלי ממש, והאמהות שלי היא אחת מהם. בפסיכולוגית רהוטה אפשר לומר שחלק מהתגובות, דווקא של אנשים שאני מעריכה, שיקף יותר מדי מה שאני הרגשתי.
יש בזה משהו די מפעים, לראות עד כמה האמהות רגישה אצלי, ואיך אני יכולה לנפנף כמעט כל סוג של ביקורת שקשורה לאישיותי המפוקפקת, חוץ מאשר בתחום הזה - שוב, לא כשמדובר באנשים קרובים, אלא ככה.
אני מודעת לזה שהורדת פוסט, ועוד פוסט כל כך פרובוקטיבי היא מעשה מאוד בעייתי, אבל כל הסיפור בעייתי לי.
התנצלותי בפני המגיבים שהגבתי להם בכעס שאולי לא היה מוצדק, התנצלותי בפני המגיבים שניסו לגרום לי להרגיש בסדר, ו... נראה לי שזהו, אה, בעצם להוא שאמר שהילדה תמצא את עצמה בבית משוגעים בגלל האמא שיש לה: התגובה הזאת דווקא הצליחה לשעשע אותי, כה לחי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
