בכל פעם שאחד ההורים שלי היה מרים עליי יד - למטרות חינוכיות בלבד, ממש לא הייתי ילדה מוכה - הייתי שוכבת אחר כך ומתכננת לו כל מיני מיתות איומות ונקמות נוראות. זה אף פעם לא נראה לי צודק או הגון, ואני מעולם לא הרגשתי אשמה, וכבר אז החלטתי שאני בחיים לא ארים יד על הילדים שלי, בחיים לא.
פסט פורוורד כמה שנים, ליום שישי הקודם.
היינו במטבח, טליה השתוללה על הבימבה החדשה שלה, נסעה במהירות עצומה סביב שולחן האוכל, ואני עמדתי במטבח ועסקתי בהכנת ארוחת הערב, ופתאום, בשיא המהירות, היא כמעט הנתגשה בי בקרסול, אבל ראיתי שזה עומד להגיע, אז עצרתי אותה, ואמרתי בחינוכית שוטפת: "לולי, לאימא לא נעים שאת מתנגשת בה ככה, אל תעשי את זה שוב." טליה צחקה, והמשיכה לנסוע. בפעם השנייה לא הספקתי לחסום את ההתנגשות עד הסוף, אז כבר זעפתי, "אמרתי לך שזה כואב, אל תעשי את זה שוב!" טליה שוב צחקה, "התנגשתי בך!" היא אמרה בעליצות. "זה לא משחק," עניתי, "וזה מאוד מאוד כואב." בפעם השלישית הייתי עם הגב אליה, ולא ראיתי את זה בא - היא פשוט נכנסה לי בקרסול בשיא המהירות עם הבימבה, אני צעקתי מרוב כאב, ופשוט הסתובבתי והורדתי לה סטירה. היה לה בעיניים מבט המום כמה שניות, ואז היא פרצה בבכי נעלב ואיום. בדרך כלל, אחרי שאני נוזפת בה אני מייד מרימה אותה, כדי שתבין שגם כשאני כועסת אני אוהבת, אבל הפעם עמדתי מולה, קרה כמו קרחון, ולא נעים לי להודות, באיזה שהוא מקום שמחתי שהיא בוכה, שלא רק לי כואב (וזה באמת כאב). "זאת הייתה הפעם האחרונה שהכאבת לי בכוונה." אמרתי לה, והסתובבתי לשטוף כלים.
היא בכתה עוד קצת, ואז קמה לחבק לי את הרגל, אבל פשוט לא יכולתי להרים אותה ולחבק, ולמרות שידעתי שהמעשה הנכון יהיה להנצל ולהסביר לה שאמא הייתה ממש לא בסדר, ושאצלנו בבית אין אלימות, גם את זה לא יכולתי לעשות, כי הרגשתי שהגיע לה. וזה לא שיש לי בעיה להתנצל: כשאני מרגישה שטעיתי, מה שקורה בערך שמונה פעמים ביום, אני מתנצלת ומסבירה לה באריכות איפה הייתי לא בסדר. גם בפעם הקודמת, כשנתתי לה מכה ביד, מייד התנצלתי, אבל הפעם לא. גם בשיחת הלילה שלנו לא התנצלתי, למרות שבראש ידעתי שאני אמורה.
מאז כבר שתי חברות שלי שאלו אם התנצלתי, "לא, היא הכאיבה לי בכוונה." אני עונה שוב ושוב כמו ילדה מפגרת, למרות שאני יודעת שזה לא בסדר, שאין בינינו מערכת יחסים שוויונית, שאלימות היא לא פתרון והיא לא מחנכת, עדיין, הרגע הצוהל הזה שהיא נכנסה לי ברגל כי נראה לה מאוד משעשע לראות אותי קופצת מרגיז אותי.
אז אני עדיין מאמינה בתוקף שאלימות אסורה לגמרי, ונשבעתי לעצמי שאני בחיים לא ארים עליה יד שוב, ושאסור לי לאבד ככה שליטה עוד פעם, אבל להתנצל אני לא אתנצל, כאילו, היא הכאיבה לי בכוונה, ממש בכוונה.
הפוסט חזר, בלי תגובות. חשוב לי שהוא יהיה כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
