לשאוף לנשוף

היות והנבון ואני שנינו אנשים מבריקים, מרתקים ומשעשעים, השיחות שלנו, כראוי לשני אנשים מבריקים, מרתקים ומשעשעים, נסובות על נושאים ברומו של עולם, נגיד, מה מגעיל יותר, מרק עגבניות או מרק אפונה? (הוא טוען ששניהם טעימים, אני טוענת שמרק ירוק ומרק אדום לא יכולים להיות טעימים), בשיחות אחרות אני מסבירה לו שהוא מתקלח יותר מדי, מה שמעיד על הפרעות נפשיות קשות, או מהי התערובת הפלאית האחרונה שאני סכה בה את נשרק'ה כדי שיבריא במהרה בימינו אמן.

אבל ללא ספק, הנושא המנצח הוא אוננות. האיש מאונן איזה 18 פעמים ביום, למרבה המזל הוא מקליד עם שתי הידיים, כך שאני יכולה להיות רגועה ולא לחשוש שמא גם אז הוא מאונן (למרות שלדעתי, השיחות על שמני הנשרק'ה אמורות לגרום לאימפטונציה קלילה לכל אחד), אבל בעיקרון, בכל פעם שהוא מתרחק מהמקלדת, אני מייד חושדת.

אתמול, שוב, דיברנו על הנושא החשוב הזה, ואז, אני, פתאום אמרתי, "ויי, אתה יודע...אני חושבת שאיזה שבועיים לא אוננתי!". הקדשתי לנושא מחשבה מאומצת, ואני אמנם לא יכולה להתחייב על שבועיים, אבל ללא כל צל של ספק, שום סוג של אורגזמה לא התחולל באזור הזה הרבה יותר מדי זמן.

מילא זה שהמיניות שלי מדוכדכת למדי בזמן האחרון, אבל למרבה הצער, פרצי החרמנות הנדירים שלי מתרחשים במקומות שבהם באמת אי אפשר לממש אותם. ובמועדים הקונבנציונאליים, פשוט לא בא לי.

קשה לי לחשוב על דרגת עצלות גדולה יותר מאשר לא לאונן. אני חושבת שזה יפה, איך אחרי 33 שנות עצלות, אני עדיין יכולה להתעלות על עצמי.

אני יודעת שהתחייבתי למילה חדשה בכל פוסט, אבל הפרויקט נפל מכיוון שאת רוב הפוסטים אני כותבת הרחק מביתי ומילוני. בתור פיצוי החלטתי על פרוייקט חדש והפרוייקט הוא: מילים אחרונות של מפורסמים. ואתחיל באוסקר וויילד, האיש שידע להיות שנון גם על ערש דווי. אומרים שמילותיו האחרונות היו:

"My wallpaper and I are fighting a duel to the death. One or other of us has got to go,"

תסכימו איתי שזה הרבה יותר משעשע מאשר, "טוב למות בעד ארצנו".

עכשיו תסלחו לי, אבל יש לי דגים להאכיל (כן, הם עדיין בחיים)