לשאוף לנשוף

הטור של ספקטור נורא נגע לי בלב השבוע, כי באיזה שהוא מובן הוא עלה על אחת מנקודות הדימיון הכי גדולות בינינו, וזאת החשיבות הקריטית שאנחנו מייחסות לנחמדות ואדיבות. אלה שני דברים שמשמנים את גלגלי החברה. אפשר להשיג דברים באמצעות כעס, נגיד, אבל נחמדות ואדיבות הן תכונות הרבה יותר שימושיות בחיי היום יום. אני גם חושבת שהנחמדות היא אחת התכונות ההשרדותיות החזקות ביותר שלי, נראה לי שזאת המילה הראשונה שאנשים שמכירים אותי בצורה שטחית יבחרו כדי לתאר אותי, היא נורא נחמדה, וזה בסדר, עברתי את הגיל שבו "נחמדה" זה עלבון, זה יופי. בגלל זה גם נורא הבנתי למה ספקטור כל כך מוטרדת מחוסר הנחמדות של מאיה המהממת. ממש לפני כמה שבועות עברתי סיפור ממש דומה עם טלולה-בל, ואני זוכרת שחוסר הנחמדות שלה הכניס אותי למצוקה די גדולה.

קודם כל, היא התחילה להתנהג באדישות וקצת בחוצפה להורים שלי, מה שפשוט לא מתקבל על הדעת, ובכל פעם שהיינו הולכות לחנות, מה שקורה לפחות פעמיים בשבוע, היא סירבה ליצור קשר עם העובדות, להגיד להן שלום, או לזכות אותן ביחס כלשהו. זה נורא, אבל נורא לא נעים, כי היא הנכדה של הבעלים, וגם כי הן כולן מכרכרות סביבה, ומאוד הביכה אותי ההתנהגות שלה. בצר לי, העליתי את הנושא בפורום שלנו, שאני לא יודעת מה היו שווים חיי בלעדיו, וקיבלתי שלל עצות טובות. העצה הכי טובה הייתה של אביבה, שהכריחה אותי לחזור לעמדה הכי בסיסית בהורות, וזה לנסות לעמוד במקום של טלולי בלבולי, ולראות איך היא מרגישה. מסתבר שמה שהיא מרגישה מאוד לא נעים: בכל פעם שהיא מגיעה לחנות מסתערות עליה לפחות 10 נשים, שכל אחת רוצה חתיכה ממנה: חיוך, מילה טובה, לשאול אותה שאלה מרגיזה על מה שהיה היום בגן או באיזה חג אנחנו. למעשה ספרתי, ובמעבר מקצה אחד לקצה שני של החנות, שאלו אותה 5 פעמים איך היה היום בגן, אפילו אני, עם הנחמדות שלי, נהגתי להתחרפן בתקופת ההיריון כשכל העובדות שאלו אותי איך אני מרגישה (שמנה ומבוצקת, תענוג ממש!)

נורא לא נעים לומר את זה, אבל עודף תשומת לב היא דבר מאוד מעיק. שוחחתי עם ההורים שלי ואמרתי להם לתת לה לגשת ראשונה, זאת אומרת, כשהיא פונה להגיב כרגיל, אבל שהיא תעשה את הצעד הראשון. לעובודת בחנות אמרתי שיגידו לה שלום וזהו, בלי חידונים, בלי שאלות, בלי בקשות לנשיקות, רק שלום. וראו זה פלא: מאז שהיא צריכה קצת "לחזר" אחרי ההורים שלי, הכול השתנה, והאינטראקציה הרבה יותר קלילה ושמחה, ועם העובדות זה היה סוג של מהפך: היא משוחחת איתן, משוויצה בכל מיני דברים, ובעיקרון, הכול הרבה יותר רגוע, ואז הבנתי, לבושתי, שהיא הייתה צריכה רק קצת אוויר, ושאם הייתי יוצאת קודם מעמדת המבוכה שלי, הייתי רואה את זה. איכשהו מאז גם הרבה יותר קל לי לעמוד על העניין שאף אחד לא נוגע בטליה אם היא לא מסכימה, ולא משנה כמה האדם הזה קרוב, או חשוב, או לא נעים לי ממנו. אני עושה את זה בשיא הנחמדות, אבל באופן חד משמעי.

דנה פוחדת שיגדל כאן דור של ילדים שחושבים שעצם הקיום שלהם הוא נס, ושהעולם צריך לכרוע לרגליהם בהערצה, אבל אני חושבת שזה מגיע מעמדה של פחד של מישהי שכמוני, בטוחה שהנחמדות היא הנכס הכי חשוב שיש לה. אני לא מזלזלת בכוחה של נחמדות, אבל אולי אני מגדלת בת שתכיר בערך עצמה קצת יותר ממני, ולא תרגיש שמחובתה להיות נחמדה לכל אחד, שמותר ולגיטימי להגן על המרחב שלך, גם אם זה מביך את אמא.

מצד שני - אני כל הזמן צריכה להזכיר לעובדות לא לחזור לדפוסים הישנים, נראה לי שההתייחסות לפעוטות כאל חיות מחמד מהממות כל כך חזקה, שנורא קשה להן לעשות את הסוויץ' ולהתחיל להתייחס אליה כאדם, קטנטן אמנם, אבל אדם. לא נורא, אני אזכיר להן עד שזה יוטמע היטב.