לשאוף לנשוף

אני חושבת שאחד הדברים הראשונים שלמדתי בתור אמא זה להיות מאוד זהירה בנוגע לשיפוט של אמהות אחרות, גם כי אצל רובנו זו הנקודה הכי רגישה שיש, וגם כי על כל מי שמחזיקה מעצמה על זה שהניקה שנתיים, יש אמא אדמה שהניקה שש שנים, ועוד אחת שבקבקה מהבית חולים, וכולן משוכנעות שהן הכי סבבה.

מה שכן למדתי לזלזל בו קצת זה המושג המצחיק "זמן איכות" - מה זה בדיוק זמן איכות, ולמה הוא טוב? ילד צריך שיקדישו לו זמן. אם בזמן איכות הכוונה היא לשעתיים ביום בהן אימא קשובה אליו לגמרי, אני לא בטוחה שזה כזה גליק, כי זו לא אינטראקציה נורמלית. בין אם וילדים שנמצאים מספיק זמן ביחד אין 100 אחוזי קשב, ולא צריכים להיות. חוץ מזה, נראה לי שכשמגדירים זמן כ"זמן איכות" שורים עליו יותר מדי יסוריי מצפון, כי הילד לא רואה את אימא מספיק, ויש לפצות אותו.

צריך זמן, כמו שיותר זמן, האיכות נובעת מהזמן. מבחינתי להעמיד אותה על כיסא כדי שתטרוף ביצה לחביתה זה זמן איכות מטורף, וללכת ביחד לסופר ולהתייעץ איתה איזה טעמים של יוגורט ניקח לסבא זה ממש זמן איכות אקסטרימי. אני באמת לא מאלה ש"משקיעות" - למשל, אני לא עושה איתה כמעט דברים שאני לא נהנית מהם, יש מספיק דברים שכיפיים לשתינו, או דברים שצריכים לעשות, ודרך העיניים שלה הופכים להרפתקאות: לחלק כביסה, להעביר אטבים, לעזור עם הספונג'ה. אני לא חשה צורך להרכיב פאזלים או לבנות בלגו כדי להיות בסדר.

מצד שני, אני מניחה שיש אילוצים, ויש אמהות שהיו רוצות להיות עם הילדים יותר, ולא מתאפשר, או כאלה שמרגישות ששעתיים ביום עם הילדים זה מספיק, ואם להן זה מספיק, אז הן יודעות מה הן עושות.

כל ההקדמה הזאת באה אחרי שקראתי משהו לפני כמה חודשים, ונזכרתי בו אחרי הטור של ספקטור, על המולטיטסקינג הארור - נכון יש את המדורים האלה בעיתון, שמביאים בהן נשים שממלאות סדר יום שיכול להספיק לחודש לכפר הודי שלם? אז בדרך כלל אני קוראת אותם, קצת מתפלאה, קצת בזה לעצמי, קצת שמחה שאלה אינם חיים, ועוברת הלאה.

עד האישה ההיא, שאני לא זוכרת מה שמה, נראה לי שמחקתי אותו מזיכרוני - מדובר באישה בעלת מקצוע חופשי (אדריכלית, אם אני לא טועה.) מצליחה מאוד בתחומה, ומאוד עסוקה. היא קמה באיזה 5:30 כדי ללכת לחדר כושר, ומשם נפרש סדר יום מדהים שכולל עבודה מ-07:30 עד 21:00-22:00, ברצף. בצילום היא נראתה טיפ טופ, כולל בלונד מושלם, ונוסף לכל זה, היא אם יחידנית לילדה בת חמש או שש, שהיא אף פעם לא רואה - היא יוצאת מהבית לפני שהילדה מתעוררת, וחוזרת אחרי שהילדה נרדמת. האינטראקציה של הילדה היא רק עם האופר. האישה הזאת תקועה לי לגמרי בראש, כמו שתקועים לי אנשים שמסבירים לי בשיא הרצינות שהם מאוד מקווים שילדים לא ישנו את סגנון החיים שלהם יותר מדי - יא אהבלים, אם אתם לא רוצים שסגנון החיים שלכם ישתנה, למה אתם מביאים ילדים? אבל הנה, האישה הזאת כנראה לא שינתה את סגנון חייה בכלל, היא ממשיכה באותו קצב מטורף כאילו אין שם ילדה - ואני לא רוצה להתייחס לילדה כרגע, רק לאמא - למה היא עשתה את זה? איזה תפקיד רגשי, אם בכלל, ממלאה הילדה הזאת? איך היא מסבירה לעצמה שהיא רואה אותה רק בסופי שבוע?

שוב, אין לי תשובות, רק שאלות, שנורא מטרידות אותי.