אתמול בערב התקיימה בהיכל הספורט של אשקלון הפרמיירה של להקת הורה אשקלון, כן כן, אני יודעת שכולכם צוחקים נוכח המילים היכל ספורט + פרמיירה + אשקלון, אבל זה אמיתי לגמרי, נו.
בעד זה שאבא שלי מייצר את רוב התלבושות להופעה, הלכנו לצפות בפרמיירה, ולקחנו אתנו את הגמדת, שמאוד התרגשה מזה שהולכים לראות ריקודים ותלבושות שסבא רוני הכין. נכנסנו להיכל, התיישבנו, הושבתי את הגלדיולה עליי, ואז הריקודים התחילו, וקרה משהו מדהים:
היא פשוט קמה מעליי, עברה שורה אחת קדימה, והתיישבה שם לבד. וכל ההופעה, שארכה בערך שעה וחצי, היא ישבה מרותקת לגמרי, והתמקדה בהופעה, מחאה כפיים במקומות הנכונים, וכל פעם שאיזה קטע ריתק אותה במיוחד היא רכנה קדימה בעניין, כדי לראות בדיוק מה קורה שם, וכל זה תוך התעלמות מוחלטת מכולנו. אני כל פעם אומרת שאחד הדברים המדהימים בהורות זה שהיא מאפשרת לנו לחוות ילדות מחדש, וכשראיתי אותה אתמול נזכרתי איך אני, בילדותי, כל פעם שהייתי רואה סרט, או הופעה, או משהו שמאוד נגעו בי, נזקקתי לשקט וניתוק כדי לעבד מה שראיתי.
מראה הטליה המרותקת גם הזכיר לי כמה כוח יש לאמנות, איך היא יכולה להעביר אותנו לממד אחר לגמרי. אז נכון שעכשיו הטעם שלי יותר משוכלל, הדרישות שלי מאמנות יותר גבוהות, ויותר קשה לי לעבור לממד הזה שאמנות יכולה להעביר אותנו אליו, אבל היה מדהים לראות איך זה קורה אצל הבת שלי. אני מקווה שהיא תשמור על היכולת הזאת, תוך כדי שכלול הטעם.
אבל ליתר ביטחון, אני חייבת להיות פולנייה: למה ילדות צריכות לרקוד בתנועות עלק סקסיות? מה זה הדבר הזה? למה הן צריכות לעכז, לענטז ולפרכס, אי אפשר לרקוד בלי להיראות כמו זונה קטינה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
