יש לי חברה שהיא אם לילד בדיוק בגיל של טליה, והם אפילו חברים די טובים. למעשה, החברות בין שני הילדים גרמה לי לחשוב שאם לסימון דה בובואר היו ילדים, היא בחיים לא הייתה חושבת שאישה נעשית אישה, אלה רואה במו עיניה כמה (לרוב, לרוב) ההבדלים מהותיים, על גבול הקומי ממש. סתם דוגמאות, הוא התחיל ללכת שמונה חודשים לפניה, והיום הוא מרכיב פאזלים כמו שד, אבל הדיבור שלו רק בראשיתו, בעוד שטליה משוחחת ממש, ויחסים בין אנשים הרבה יותר מעניינים אותה מאשר אותו. והקטע הוא שכשהם ביחד, הם משלימים זו את זה לגמרי, היא מרגיעה אותו, והוא מוציא ממנה שדה שובבית.
אבל שוב נסחפתי לכתוב על הגמדה, לא על זה התכוונתי לכתוב.
היא גם יחידנית, אבל ההורים שלה לא כל כך רצו שהיא תלד כך עוד ילד, בעוד שההורים שלי זורמים לגמרי עם העניין. לפני שנה ומשהו היא הכירה בחור מקסים מאוד, ועכשיו היא בהיריון גדול. זה גורם לי לחשוב על אזורי נוחות, ועל הפחדנות שבהישארות בהם. החיים שלי כה מרופדים ונוחים שאין לי סיבה ממשית לצאת מהם, אני אוהבת לגור עם ההורים שלי, אני אוהבת להיות אם יחידנית, אני אוהבת לעבוד מהבית, ואני לא מאתגרת את עצמי בשיט כדי לעשות דברים מעבר לזה, ואני לא יודעת כמה זה טוב. כאילו, זה טוב, אבל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
