לשאוף לנשוף

אחת הסיבות בגללן בחרתי בתורם של טליה היא כי הוא מוזיקאי. אני משוללת שמיעה לגמרי, וחשבתי שיהיה נחמד אם היא לא תהיה כזאת. לא הסתייע, אין לה שמיעה מוזיקלית בשיט. אותי זה די משעשע, אבל אני תוהה, נגיד אם התורם היה אבא שלה, הוא לא היה מתבאס מזה שהיא חסרת כישורים בתחום שכל כך מהותי אצלו? נראה לי שהייתי מתבאסת אם לא היו לה כישורים ורבליים טובים, או שאולי לא? כי נגיד, יש די הרבה דברים שהיא לא ממש מבריקה בהם, נגיד, מבחינה מוטורית היא אפעס קצת איטית, וגם בקטע של פאזלים וכאלה היא לא ממש מבריקה, אבל זה לא מזיז לי בכלל. השאלה היא אם יש דברים מהותיים יותר ופחות, נגיד, אם הייתי מוזיקלית והיא לא, זה היה מפריע לי?

מן הסתם, כאן עולה הטענה שהורים מכוונים את הילדים שלהם למה שחשוב להם, אבל לא יודעת, נראה לי שכאן הגנטיקה מדברת הרבה יותר מהחינוך. השפה שלי יוצאת דופן, ואצל שני ההורים שלי עברית היא לא שפת אם, מצד שני, בשפת האם שלהם הם מאוד רהוטים, אז אולי את העברית הם לא יכלו לתת לי, אבל את השליטה בשפה באופן כללי כן? אבל גם כאן קורה משהו מעניין - בגלל הניתוק משפת האם, בגלל שהם ויתרו על שפה, ברמה היומיומית שפה הרבה פחות חשובה להם מאשר לי,  והאחים שלי, אכן, פחות ורבליים ומתבטאים פחות טוב ממני גם בכתב, אהה, אבל אולי זה כי אני אישה והם לא, ונשים יותר טובות עם שפות?

סתם, הכול התחיל להסתובב אצלי כי מישהו החמיא לי שרואים שהגמדה כל כך נבונה כי אני משקיעה בה המון, אבל כל פעם שאומרים לי משהו כזה, אני תמיד מרגישה שזה לא שאני משקיעה, זה היא. אני אולי מספקת לה סביבה שמאפשרת לה לבטא חלק מהכישורים שלה, אבל אם לא הייתי מקבלת ממנה פידבק עצום, זה היה הרבה פחות נעים. לדוגמה, אם היא לא הייתה אוהבת לשבת בבתי קפה, לא היינו הולכות כל כך הרבה לבתי קפה. או אם היא לא הייתה יושבת מרותקת בהצגות, גם לשם לא היינו הולכות. זה קצת כאילו אני נותנת לה מתנות, והיא צריכה לבחור איזו מתנה נראית לה ואיזו לא. אולי בגלל זה אני גם לא נהנית להרכיב איתה פאזלים, כי היא לא טובה בזה, ואני קצת מתחרפנת מהעניין, כאילו, את לא רואה שלא מחברים את הרגליים של דורה לראש, שחסר איזה חלק באמצע?

עוד משהו שקצת בעייתי הוא חוסר היכולת שלי לשקר לה. גם כששקר יכול להיות מוקד של ביטחון, אני פשוט לא מסוגלת לשקר, נגיד, כשהיא שואלת אותי אם אני אעזוב אותה פעם, במקום להגיד פשוט לא, בחיים לא, אני עונה לי שככל שזה תלוי בי, אני לא אעזוב אותה בחיים. או כשהיא מתחילה ליבב שהיא רוצה משהו, הדבר הכי פשוט זה להגיד שאני אתן לה את זה כשנגיע הביתה, ולקוות שהיא תשכח. אבל לא, אני אומרת שהיא לא תקבל גם אם זה עולה בעוד ועוד נג'סת חיגרת. וזה לא כי אני חושבת ששקרים הם דבר מאוד לא מוסרי, פשוט לא יכולה. התירוץ הרשמי הוא שהאמון שלה בי חשוב יותר מאשר קניית שקט, אבל זה רק תירוץ, אני לא חושבת במושגים כל כך גדולים.