לשאוף לנשוף

רק עוד חמישה חודשים וזה נגמר.

עד אז... סתם, אין עד אז, הגיהינום ישתולל פה, יהיה מגעיל, וכולם יהיו עצבניים ואומללים. בינתיים טליה ואני מפתחות באדיקות תחביב חדש: אנחנו שוכבות על הרצפה ונאנחות "אוף, איזה חום." בגלל שמדובר בפולניה קטנה, זה יוצא לה יופי.

האמת היא שהמציאות גזלה לי את החשק לכתוב. אמנם בדלת אמותיי הזעירות הכול בסדר, אבל ברגע שמוציאים את האף מהד' אמות האלה, המצב חרבנה, וגם חם, אם לא ציינתי זאת.

אתם יודעים מה, אני אנסה להיות אופטימית, ולכן אני לא אכתוב על המשט, המצב הפוליטי מדיני, שייח ג'ראח, המחסור בסמים קלים (שלי לא מפריע, אבל בתור סטלנית לשעבר אני מזדהה), ההורים מעמנואל, והעובדה שיותר מסוכן להיות רוכב אופניים מאשר לוחם בשייטת. אה, בעצם לא נשאר לי על מה לכתוב.

חדשה טובה אחת היא שאלי ידידי עבר עם משפחתו לתל אביב. בהתחלה זה דכדך אותי, כי אני לא אוהבת שדברים משתנים ואלי היה ממוקם במשבצת הידיד הירושלמי שלי, אבל אחרי שביום שישי הגמדה ואני ביקרנו אצלם ואכלנו אוכל טעים שאפשר למות - סוד הבישול של אלי, למי שמתעניין: למרוח הכול בשומן אווז. נכון, ים כולסטרול, אבל החיבה שבה תפוחי אדמה מקבלים את פני שומן האווז מבהירה שיש לנו כאן זיווג משמיים - הבנתי ששוב, אולי מבחינה חברתית מאוד חבל שמשפחות חילוניות מבוססות עוזבות את ירושלים, אבל מבחינה אישית העובדה שאלי ומשפחתו תל אביבית מגניבה ת'שועלים. עכשיו נוכל להתראות הרבה יותר, והוא יוכל להסביר לי יותר דברים על המצב הפוליטי מדיני, וכך אני לא ארגיש כמו מפגרת. חוץ מזה שיש לו ארבעה בנים, ואחד מהם יתחתן עם טליה והכול יהיה יופי.

עוד חדשה טובה היא שאוריאל בארץ, ואני מאוד אוהבת שהוא כאן, ואם הוא לא ימעל בחובותיו יהיו צילומים חדשים של טליה. אז אנא, הפעילו לחץ ראוי. מעבר לזה, חיי הם נהר רוגע, ורק שימשיך כך, אמן.