קראתי כל כך הרבה על הגעתו הצפויה של ברישניקוב, שמצאתי את עצמי צופה בקליפים שלו בטיובית. שוב נתקלתי ברגש הזה, השראה, נקרא לו? אני רוצה לכתוב כמו שברישניקוב רוקד. שהכול יהיה זורם וחלק ומושלם, בלי תפרים גסים וחוסר התאמה, והעיקר, בלי שלא יהיה דבר בכתיבה שיפגין איזה שהוא מאמץ, שהרושם שייתקבל יהיה של תנועה קלילה מהיד למקלדת, וזהו. מעניין, אני רוצה לכתוב כמו שברישניקוב רוקד, אבל אני לא רוצה לכתוב כמו שאף אחד כותב. זה לא שאני לא מעריכה כותבים אחרים, ירחם השם, יש כותבים שאני מוכנה לצחצח להם את הנעליים כדי שיוכלו להתפנות לכתוב, אבל עדיין, לא רוצה לכתוב כמו אף אחד, רוצה לכתוב כמו שברישניקוב רוקד.
ולעניין אחר לגמרי, שהייתי מגיעה אליו קודם לולא היה עובר עליי שבוע קצת פסיכי. בטור של השבוע שעבר ספקטור כתבה על חוסר ההערכה שיש כלפיי זוגות שמושכים בעול כבר הרבה זמן, איך הם בעצם לא משמשים השראה לאף אחד. זה נכון, כמו שהיא כתבה, מה שקורה באמצע לא ממש מעניין. באמצע אין מטוסים שמעיפים פלאיירים של "התינשאי לי?" ובאמצע אין אישה זועמת שיושבת עם עורך הדין שלה ומתכננת איך היא תוציא מהבן זונה את הגרוש האחרון. באמצע יש אמצע, והאמצע כל כך אפור. האמצע זה הזמן הזה שלא קורה בו משהו, סתם נשיאה יומיומית בעול, עם כמה רגעי שפל וכמה רגעי חסד, שצריך להקפיד לא להחמיץ. לימדו אותנו איך נראית ההתרגשות של ההתחלה, ואיך נראית הדרמה הגדולה של הסוף, ואין לנו יצוגי אמצע, של היום יום העמלני הזה. איכשהו אנחנו גם חיים בתקופה שבה קיימת האשליה שמגיעים לנו חיים גדולים מהחיים, והחיים שלנו, שהם ממש בגודל החיים נראים קצת מבאסים, אם לא יודעים לחפש את מה שטוב בהם.
אני גם חושבת שבגלל שאין יצוגי אמצע, אנחנו לא יודעים למה לצפות, או רובנו לא יודעים למה לצפות. רוב האנשים מסתכלים במערכת היחסים של הוריהם, ואומרים - בדיוק כזה אני לא רוצה! שזאת התחלה טובה, אבל מה אתם כן רוצים? אה, לא יודעים, רק לא כזה. יש לי שתי חברות (וגם אני) שלהורים שלהן יש מערכת יחסים ממש טובה. לי ולעוד אחת יש בעיות קשות למדי בכל הנוגע לזוגיות, והשלישית מרגישה שמישהו איפשהו נתן לה להציץ מבחד לחור המנעול של הזוגית הטובה, אבל לא ממש הסביר לה מה ואיך. אבל מה הכי קטע? שגם אלה (וגם אני) שראו בבית מערכת יחסים מצוינת, לא רוצות כזה. ולא כי אין הערצה לפרויקט החיים המרשים שההורים הקימו, אלא כי מי שגדל בתוך מערכת יחסים זוגית אוהבת יודע את הנורא שבסודות: כמה קשה לאהוב לאורך שנים, וכמה מהאני צריך להשקיע בזה. ולא, אני אפילו לא מדברת על מונוגמיה, לאחרונה אני מתחילה לחשוב שהדבקות במונוגומיה כדבר שעליו תיפול או תקום מערכת יחסים נועד להסיט את תשומת הלב מדברים שהרבה יותר קשה להקפיד עליהם מאשר ללדאוג לכך שאיברים אלו ואלו יהיו שמורים לאדם אחד בלבד - אהבה ומחויבות הן הרבה יותר עמוקות מזין או מכוס. אני מדברת על המחויבות ההדדית לשאת בעול ביחד, בלי לצאת מנקודת הנחה שיש תחנות יציאה. אצל הזוגות הטובים שהכרתי פרידה לא הייתה אופציה, כי האהבה והמשפחה הן פרויקט חיים, ועל פרויקט חיים לא מוותרים.
כשאני קוראת על יועצי זוגיות שמסבירים כמה לכל אחד צריכים להיות חיים משלו, ואיך חשוב לשמור על האני בתוך הקשר אני מהנהנת, כי אני בת לדור שלי שהאמיתות האלה נראות לו ברורות, אבל האמת היא שהזוגות הטובים שאני מכירה הם די סימביוטיים. אין להם חבר'ה, הם לא אוהבים לצאת לבלות בנפרד, ואין להם יותר מדי צורך להתאוורר. אני חושבת שהם מוכנים לשלם את המחיר שיש לשלם כדי להגיע לקרבה מקסימלית לאדם שאינו אתה, מחיר שרוב האנשים שאני מכירה פשוט לא מעוניינים לשלם, אבל גם להיות לבד הם לא רוצים להיות, אז כל פעם שנהיה כואב ומתחכך מדי, עוברים הלאה, לאדם הבא, לכמה שנים, עד שהקרבה תוליד את החיכוך הכואב שרק אחריו יש קצת קצת קצת שיוף של פינות חדות, שיוף שמאפשר עוד טיפונת קירבה.
כן, אני יודעת, אין שום דבר ברישניקובי בטקסט הזה, לא יצא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
