ביום שישי שעבר הייתי באיקאה. אני שונאת לנסוע לאיקאה, המקום הזה מדכא לי את התחת, ולא, זה לא קשור לנסיבות ההגעה - הייתי שם עם משמו כשחיפשנו רהיטים לדירתנו החדשה, הייתי שם עם אמא שלי אחרי הפרידה ממשמו, הייתי שם עם הצ'ופ, בתקופות טובות ורעות, הייתי עם חברות, ובכל פעם, המקום דכדך אותי אימים. אני נוסעת לשם כי זול, ובערך באזור של חדרי האוכל אני שמה לב שאני שקועה בדיכאון חריף, שעובר רק אחרי שאני יוצאת משם.
אבל יש יתרון באיקאה: החנות הזו הכניסה רוח פילוסופית מרהיבה לספרות הישראלית הצעירה. כמה פרחי ספרות עגומי מבט כבר כתבו דברים כמו, "כשעוד חשבנו שהאהבה שלנו תימשך לנצח, הלכנו יחד לקנות רהיטים באיקאה, ועכשיו אני כאן, לבד, בדירה שהייתה שלנו וחושב על זה שהאהבה שנראתה נצחית היא ממש כמו הרהיטים שקנינו - זולה ובנאלית".
מצד שני, פרחי פילוסופיה יכולים לקפוץ על עגלת האיקאה, ולכתוב מאסות בסגנון: "זה לא מוזר שלכל רהיט שאנחנו קונים באיקאה יש שם, ואין לנו מושג אים קוראים לשכן שגר ממול? עד לשם הגיע הניכור בחיים המודרניים", כאן פרח הפילוספיה או הספרות נשענים לאחור, מדליקים סיגריה, פרח הספרות חושב לעצמו, "מעניין מאיפה מגיעים הרעיונות המקוריים האלה", בעוד פרח הפילוסופיה מהרהר, "מזל שדרידה כבר מת, הוא היה מה זה מתבעס שהוא לא חשב על זה לבד".
אבל אני, שהפולוספיה הכי עמוקה שאני מתעניינת בה היא שכלול תאוריית היחסים המאוזנים לגמרי שלי, ואני מקסימום פרחת ספרות, לא מעמיקה באספקטים מולטי-דיציפלינאריים של איקאה, או באנטי גלובאליזציה. הסיבה הפעם הייתה כוננית לספרים. שוב נגמר המקום. אני כבר מדמיינת את עצמי בעוד 30 שנה, כשמכבי האש יפרצו לביתי, ילכו בעקבות הריח, וימצאו את גופתי, במצב של ריקבון מתקדם, קבורה מתחת לערמת ספרים שקרסה וחנקה אותי.
הכוננית הנבחרת עלתה 190 שקל בלבד. אחרי שלב האיקאה מגיע החלק שאני אוהבת, וזה להרכיב את הרהיטים. זה באמת שווה את העינוי שבשהות שם. אני מתיישבת על הרצפה, מסדרת בעונג את החלקים, מבריגה, מקללת, מבריגה עוד קצת, מגלה שהרכבתי הכל הפוך, מקללת, מפרקת, מרכיבה כמו שצריך, ומסתכלת בגאווה אין-סופית על מה שקודם היה קרשים ופתאום יש שם שולחן מחשב!
הפעם התקדמתי צעד נוסף: בשביל לייצב את הכוננית החדשה היה צריך לקדוח, ודיבלים, וכאלה. בחשיבות הלכתי לארגז הכלים של הפטריארך, לקחתי מקדחה, דיבלים, ברגים, אומים, קדחתי, דפקתי, הברגתי, והכוננית עומדת. טוב, עומדת יחסית, ז'תומרת, היא יציבה, בערך, אבל היי! ניסיון ראשון.
מי גבר? מי?
ואחרי התלונות על העדר האוננות: נשרק'ה ואני בקאמבק היסטרי. חלק מהעניין אפשר לייחס לאי אלה שיחות במסנג'ר עם איזה גברבר שהזכיר לי חרמנות מהי, מהסוג ש, טוב, לא משנה, מכירים את המבט המטומטם הזה שנהיה לבחורות יום אחרי סקס מעולה? יופי, אז לי היה כזה אחרי המסנג'ר, המצב בהחלט מדאיג.
בקיצור, נשרק'ה מאושר, וכשנשרק'ה מאושר, אני מאושרת.
מילים אחרונות, הפעם מאת קונארד הילטון, מייסד אימפריית המלונות, שנשאל לפני מותו אם יש לו משהו חכם להגיד לעולם:
|
|
"Leave the shower curtain on the inside of the tub." |
|
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
