איכשהו בימים האחרונים יותר ויותר שואלים אותי "נו...?" כן כן, הנו הזה שבא להגיד - הילדה כבר גדולה, היא צריכה עוד אח או אחות, בדרך כלל אני עונה ש"אני עובדת על זה" ומייד מתחילים לשבח אותי שיופי, ובאמת, נורא נורא חשוב אח או אחות, וכל הבלה בלה הזה. לאנשים קצת יותר קרובים אני מספרת שאני מתכוונת לנסות עוד מספר מועט של פעמים, ואם לא יילך אז לפרוש, וכאן ברוב המקרים התגובה היא תדהמה. כאילו, איכשהו לכולם ברור שזה משהו שאני אמורה להתאבד עליו בכל כוחותיי, קרב שאני אמורה להיות נחושה לנצח בו. "לא לא," הם ממהרים לנחם, "בטוח תצליחי, בעזרת השם." וגם "אל תתייאשי, את יודעת כבר שזה שווה הכול." אז אני מהנהנת בהסכמה, ושותקת, למרות שלפעמים בא לי לשאול אם הם יודעים במה זה כרוך. תהום פעורה בין נשים שהרו בקלות, או בהתערבות מינימלית, ובין אלה שאצלן זה קצת פחות פשוט.
האמת היא שאני קצת מעריצה את אלה שיכולות לנסות שנים. עכשיו אני אומרת שבסבב הראשון הייתי עושה הכול כדי להפוך לאם, אבל כמה שאני מכירה את עצמי ואת עצלותי, די מהר הייתי משכנעת את עצמי שלא נורא, ואפשר לחיות חיים מלאים גם בלי, ונקסט. בדיוק כמו שעכשיו אני אומרת אותם דברים - שלא נורא בכלל, והכול בסדר גם ככה, ויהיו לי יותר משאבים רגשיים וכלכליים להשקיע בילדה שכבר יש לי. אני תוהה אם זה אומר שאני קוויטרית (יש לזה מילה הולמת בעברית?) או שאולי יש משהו חינני ביכולת הזאת למצוא את הצד החיובי, ולהמשיך הלאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
