לשאוף לנשוף

כמי שמלווה במשך שנים רבות טיפולים פסיכולוגיים בילדים, עולה בידי לראות מקורות סבל קשים בחייהם של ילדים - אחד מהם הוא חיפוש נואש של הורה נעדר. הילד בילדותו , ואחר כך בבגרותו, עסוק בדמות הנעדרת - לפעמים באופן אקטיבי, אך לרוב באופן לא מודע, בהתפרצויות זעם קשות, כתחושת זרות כלפי הסביבה הקרובה ובהרגשה שרק האב הביולוגי הנעדר הוא מי שניתן באמת להיות דומה לו. לכן הילד חש לעיתים קרובות חריג במשפחתו ולא שייך.
ילדים מאומצים מפנטזים לפרקים על מקורם, על ההורים הביולוגיים שנטשו אותם. ילדים אלה זועמים על ההורים המאמצים שהם כמותם אך שונים מהם, על הורים שבחרו בהם אך איתם חשים הילדים לעיתים שעליהם להיות טובים כדי להישאר במשפחה. אלו הן סוגיות שנבחנו מקרוב ויש הדרכה אפשרית לגביהן.
והנה עומדת לה סוגית ההורות דרך בנק הזרע וסוגית הפונדקאות כאילו אין כל ספק לגביהן. מדובר ברצון של אנשים מסודרים, לרוב בורגנים, שיהיה להם כל מבוקשם, כולל ילד (מה שמוכר כ'זכותם לילד'). טכנולוגיות פוריות חדישות, מאפשרות 'לספק את הסחורה'.
אבל ילד הוא לא 'זכות'. יש להתייחס לילד כמי שמקורותיו מעצבים את נפשו וההשלכות של אי הידיעה אודותיהם והניתוק מהם טרם נבדקו דיין. ממה שידוע &ndash אסור להתעלם. נדרשים מאמץ וזמן ללמוד את הדרוש כדי שהורות חדשה תוכל להיות קשובה לפן זה או לחסר זה בנפשו של הילד. זו טרם נבחנה, וצקצוק פסיאודו ליברלי מלווה את תהליכי ההורות החדשים: הזכות להיות הורה באה על סיפוקה, אך מה עם הילד? ומה עם השותפים הסמויים ש"תרמו" את חייו?
בראיון שקיימו לונדון וקירשנבאום לאחרונה עם גבר מעורב בפוליטיקה העירונית והירוקה, סופר שהוא ובן זוגו החליטו לפנות לפונדקאות בחו"ל, משום שעבור זוגות הומוסקסואליים פונדקאות לא מתאפשרת בישראל. בארה"ב גובים כ 120.000 דולר על התהליך, אזי הם מצאו פתרון טוב &ndash אם פונדקאית בהודו. שם רק צריך להביא את התינוק לשגרירות ישראל לשם רישום, והכול מסודר.
אבל העניין איננו מסודר כלל. לא מתקבל על הדעת שאנשים שעבודת ילדים בארצות העולם השלישי מביאה אותם לחרם כלכלי על מותג, ושאינם מוכנים שיהנדסו מלפפון - אינם מהססים לקנות את רחמה של אישה ענייה ולהנדס לעצמם ילד.
הילד כמותג מוחק קווים אדומים מוסריים ואת השיקולים המנחים את המחשבה על טובתו או על מצוקתו. למה מי שלא יקנה נעלי נייקי ישכור רחם הודית?
למה הידיעה שיש לנו על חשיבות המקורות בפסיכולוגיה של ילדים, לא מיושמת לגבי ילדים שהולדתם הונדסה. מכבסת המלים שהפכה את האב הביולוגי לתורם זרע, ואת האם הביולוגית לתורמת ביציות או פונדקאית - גוזלת מהילד את ההכרה בחלק מתכונותיו הגנטיות. ובמי שיכול להיות דומה או מוריש תכונות לילד זה.
איזו זיקה תהיה לילד למקורותיו ההודיים, כשהמראה שלו יסגיר אותם? האם זוג גברים שאינו עומד בפני פות של אישה יוכל ללוות ילדה מתבגרת בהכרות עם הוסת והפות שלה? מחשבות דומות ניתן להעלות לגבי המצב של המין האחר.
ומה יהיה מצבה של ה'פונדקאית', שילדה תינוק שנלקח ממנה?
ילד שאומץ באוקראינה או בברזיל או בכל ארץ אחרת תמיד יכול, אם הוא חש צורך בכך, לבחון את תעלומת מוצאו, את חידת בואו אל העולם. זוהי חידה דומיננטית בהיסטוריה החברתית והאישית של כולנו. איך אנו סבורים ש'חידת מוצאו' של ילד יחיד תיפתר במוחו, אם נשאיר אותו עם הסברים לגבי 'תורם' ארטילאי ו'ביצית' ו'זרע' כמקור ומהות?
הצרכנות והחיים הבורגניים הרכושניים שלנו הפכו ילדים למותג. אבל ליצור במתכוון חיים שבהם ישנו ריק קיומי מובנה, לא אקראי, זהו סיכון שבו ההיבריס אינו יכול לנצח, ושבו מקורות מובנים של סבל של ילדים אינם נלקחים בחשבון.
לא קל לי לכתוב דברים אלה, הם בעליל לא תקינים פוליטית. אבל תחושת הבטן הסולדת מ'הורות טרנדית' בכל מחיר &ndash איננה מרפה ממני כאשת מקצוע הרואה מקרוב סבל של ילדים.

 

 

קראתי את הטקסט עוד כמה פעמים, ולמעשה, אני בכלל כופרת בטענה שטקסט כזה צריך לראות אור, כי כל הדעות צריכות להישמע.
למה בדיוק הדעה שלה צריכה להישמע? כי היא פסיכולוגית קלינית? אז מה? היא לא בדקה את הנושא, היא לא חקרה אותו, אין לה ניסיון עם אוכלוסיות מהסוג הזה, וכל המאמר נסמך על דעותיה ותחושותיה, שלצורך העניין לא יותר תקפות מדעותיו ותחושותיו של הירקן שלי, שדווקא במקרה חושב שהורות כזאת היא סבבה לגמרי.
 
היא לא קראה בנושא, לא התייחסה לחומר מחקרי שכבר קיים, כלום, פשוט חירטטה 800 מילים מעליבות על סמך תחושות הבטן שלה, וכאן מתאים להגיד בדיוק מה שהיו אומרים לי בילדות כשהייתי אומרת שיש לי תחושת בטן לא טובה: לכי לשרותים, זה יעבור.
 
יש לי הרגשה מאוד לא נעימה שהעליהום שיש לאחרונה על הורות אחרת נובע מזה שאנחנו אוכלוסייה שמאוד קל להיכנס בה, כי רובנו אנשים משכילים, מנוסמים, ומאוד חשוב לנו להתקבל חברתית, למרות הפגם המהותי באופיינו שמנע מאתנו להקים משפחה נורמטיבית. אבל תקחי אותו מאמר ותחליפי מה שהיא אומרת על הורים אחרים בהורים ערבים, או עניים, ותראי שיש כאן מאמר שהוא פשוט גזעני, כולל ההתייחסות המזעזעת להורות שלנו כאל הורות טרנדית.
 
אני כן אכתוב את התגובה, כי חשוב לי שמאמר כזה לא יופיע ללא תגובה, אבל נראה לי שאולי כדאי לשקול את הפרסום שלו, או לבקש מהגברת שתבסס את דבריה על משהו קצת יותר תקף מתחושות הבטן שלה, וכשאני אומרת יותר תקף אני מתכוונת לנסיון עם למה שהיא קוראת לו "ילדים מהונדסים" ולא ילדים שנולדו וחוו נטישה כואבת בגלל שההורה מסר אותם - מת - נעלם.

 

תגובה נוספת הייתה התגובה הרשמית לעיתון:

 

 

וחוץ מזה, יש לכם אפשרות מרנינה לראות איך אני מצליחה לרסן את עצמי ולהיות מנומסת וארסית בו זמנית, אחד הכישורים שאני הכי אוהבת בעצמי.

 

אין לי מושג למה זה יצא בהמון פונטים וצבעים, אלה הם חיי, חיים קשים, קשים!