לפני זמן מה ביקשו ממני להגיב על המאמר הזה, לקראת פרסום שלו בעיתון:
http://www.hebpsy.co.il/blog_post.asp?id=51
טכנולוגיות הפריון וסבלם של ילדים
כמי שמלווה במשך שנים רבות טיפולים פסיכולוגיים בילדים, עולה בידי לראות מקורות סבל קשים בחייהם של ילדים - אחד מהם הוא חיפוש נואש של הורה נעדר. הילד בילדותו , ואחר כך בבגרותו, עסוק בדמות הנעדרת - לפעמים באופן אקטיבי, אך לרוב באופן לא מודע, בהתפרצויות זעם קשות, כתחושת זרות כלפי הסביבה הקרובה ובהרגשה שרק האב הביולוגי הנעדר הוא מי שניתן באמת להיות דומה לו. לכן הילד חש לעיתים קרובות חריג במשפחתו ולא שייך.
ילדים מאומצים מפנטזים לפרקים על מקורם, על ההורים הביולוגיים שנטשו אותם. ילדים אלה זועמים על ההורים המאמצים שהם כמותם אך שונים מהם, על הורים שבחרו בהם אך איתם חשים הילדים לעיתים שעליהם להיות טובים כדי להישאר במשפחה. אלו הן סוגיות שנבחנו מקרוב ויש הדרכה אפשרית לגביהן.
והנה עומדת לה סוגית ההורות דרך בנק הזרע וסוגית הפונדקאות כאילו אין כל ספק לגביהן. מדובר ברצון של אנשים מסודרים, לרוב בורגנים, שיהיה להם כל מבוקשם, כולל ילד (מה שמוכר כ'זכותם לילד'). טכנולוגיות פוריות חדישות, מאפשרות 'לספק את הסחורה'.
אבל ילד הוא לא 'זכות'. יש להתייחס לילד כמי שמקורותיו מעצבים את נפשו וההשלכות של אי הידיעה אודותיהם והניתוק מהם טרם נבדקו דיין. ממה שידוע &ndash אסור להתעלם. נדרשים מאמץ וזמן ללמוד את הדרוש כדי שהורות חדשה תוכל להיות קשובה לפן זה או לחסר זה בנפשו של הילד. זו טרם נבחנה, וצקצוק פסיאודו ליברלי מלווה את תהליכי ההורות החדשים: הזכות להיות הורה באה על סיפוקה, אך מה עם הילד? ומה עם השותפים הסמויים ש"תרמו" את חייו?
בראיון שקיימו לונדון וקירשנבאום לאחרונה עם גבר מעורב בפוליטיקה העירונית והירוקה, סופר שהוא ובן זוגו החליטו לפנות לפונדקאות בחו"ל, משום שעבור זוגות הומוסקסואליים פונדקאות לא מתאפשרת בישראל. בארה"ב גובים כ 120.000 דולר על התהליך, אזי הם מצאו פתרון טוב &ndash אם פונדקאית בהודו. שם רק צריך להביא את התינוק לשגרירות ישראל לשם רישום, והכול מסודר.
אבל העניין איננו מסודר כלל. לא מתקבל על הדעת שאנשים שעבודת ילדים בארצות העולם השלישי מביאה אותם לחרם כלכלי על מותג, ושאינם מוכנים שיהנדסו מלפפון - אינם מהססים לקנות את רחמה של אישה ענייה ולהנדס לעצמם ילד.
הילד כמותג מוחק קווים אדומים מוסריים ואת השיקולים המנחים את המחשבה על טובתו או על מצוקתו. למה מי שלא יקנה נעלי נייקי ישכור רחם הודית?
למה הידיעה שיש לנו על חשיבות המקורות בפסיכולוגיה של ילדים, לא מיושמת לגבי ילדים שהולדתם הונדסה. מכבסת המלים שהפכה את האב הביולוגי לתורם זרע, ואת האם הביולוגית לתורמת ביציות או פונדקאית - גוזלת מהילד את ההכרה בחלק מתכונותיו הגנטיות. ובמי שיכול להיות דומה או מוריש תכונות לילד זה.
איזו זיקה תהיה לילד למקורותיו ההודיים, כשהמראה שלו יסגיר אותם? האם זוג גברים שאינו עומד בפני פות של אישה יוכל ללוות ילדה מתבגרת בהכרות עם הוסת והפות שלה? מחשבות דומות ניתן להעלות לגבי המצב של המין האחר.
ומה יהיה מצבה של ה'פונדקאית', שילדה תינוק שנלקח ממנה?
ילד שאומץ באוקראינה או בברזיל או בכל ארץ אחרת תמיד יכול, אם הוא חש צורך בכך, לבחון את תעלומת מוצאו, את חידת בואו אל העולם. זוהי חידה דומיננטית בהיסטוריה החברתית והאישית של כולנו. איך אנו סבורים ש'חידת מוצאו' של ילד יחיד תיפתר במוחו, אם נשאיר אותו עם הסברים לגבי 'תורם' ארטילאי ו'ביצית' ו'זרע' כמקור ומהות?
הצרכנות והחיים הבורגניים הרכושניים שלנו הפכו ילדים למותג. אבל ליצור במתכוון חיים שבהם ישנו ריק קיומי מובנה, לא אקראי, זהו סיכון שבו ההיבריס אינו יכול לנצח, ושבו מקורות מובנים של סבל של ילדים אינם נלקחים בחשבון.
לא קל לי לכתוב דברים אלה, הם בעליל לא תקינים פוליטית. אבל תחושת הבטן הסולדת מ'הורות טרנדית' בכל מחיר &ndash איננה מרפה ממני כאשת מקצוע הרואה מקרוב סבל של ילדים.
הגבתי בשני אופנים, פעם במייל לעורכת הנחמדה מאוד, באמת נחמדה:
קראתי את הטקסט עוד כמה פעמים, ולמעשה, אני בכלל כופרת בטענה שטקסט כזה צריך לראות אור, כי כל הדעות צריכות להישמע.
למה בדיוק הדעה שלה צריכה להישמע? כי היא פסיכולוגית קלינית? אז מה? היא לא בדקה את הנושא, היא לא חקרה אותו, אין לה ניסיון עם אוכלוסיות מהסוג הזה, וכל המאמר נסמך על דעותיה ותחושותיה, שלצורך העניין לא יותר תקפות מדעותיו ותחושותיו של הירקן שלי, שדווקא במקרה חושב שהורות כזאת היא סבבה לגמרי.
היא לא קראה בנושא, לא התייחסה לחומר מחקרי שכבר קיים, כלום, פשוט חירטטה 800 מילים מעליבות על סמך תחושות הבטן שלה, וכאן מתאים להגיד בדיוק מה שהיו אומרים לי בילדות כשהייתי אומרת שיש לי תחושת בטן לא טובה: לכי לשרותים, זה יעבור.
יש לי הרגשה מאוד לא נעימה שהעליהום שיש לאחרונה על הורות אחרת נובע מזה שאנחנו אוכלוסייה שמאוד קל להיכנס בה, כי רובנו אנשים משכילים, מנוסמים, ומאוד חשוב לנו להתקבל חברתית, למרות הפגם המהותי באופיינו שמנע מאתנו להקים משפחה נורמטיבית. אבל תקחי אותו מאמר ותחליפי מה שהיא אומרת על הורים אחרים בהורים ערבים, או עניים, ותראי שיש כאן מאמר שהוא פשוט גזעני, כולל ההתייחסות המזעזעת להורות שלנו כאל הורות טרנדית.
אני כן אכתוב את התגובה, כי חשוב לי שמאמר כזה לא יופיע ללא תגובה, אבל נראה לי שאולי כדאי לשקול את הפרסום שלו, או לבקש מהגברת שתבסס את דבריה על משהו קצת יותר תקף מתחושות הבטן שלה, וכשאני אומרת יותר תקף אני מתכוונת לנסיון עם למה שהיא קוראת לו "ילדים מהונדסים" ולא ילדים שנולדו וחוו נטישה כואבת בגלל שההורה מסר אותם - מת - נעלם.
תגובה נוספת הייתה התגובה הרשמית לעיתון:
בגלל שאני באמת מנסה להיות אם כמה שיותר טובה לבתי, שנולדה מתרומת זרע, התחלתי לקרוא בעניין את דבריה של ד"ר ניצה ירום על המתרחש בנפשם של ילדים שנולדו בהורות אחרת, אבל אחרי כמה שורות העניין הפך לכעס. מסתבר שסוגי הורות אלטרנטיביים למיניהם מאפשרים לכל בר דעת - וגם למי שאינו כזה - לאוורר את תסכוליו, למצוא מטרה כאילו-קלה לביקורת, ולהרגיש טוב יותר עם עצמו, ואולי גם עם הקונפורמיות שלו.
לאור העובדה שהכותבת היא דוקטור לפסיכולוגיה, הייתי מצפה שבעת כתיבת מאמר היא תזכור מה שלמדה במהלך שנות לימודיה הרבות על מדע ותיקוף תיאוריות, ולא תעלה בדעתה לכתוב 1,200 מילים שמתבססות לחלוטין על תחושותיה, רגשותיה, והניסיון הלא רלוונטי שלה בעניין. התבדיתי.
למה הניסיון שלה לא רלוונטי? כי ד"ר ירום מסתמכת על ניסיונה עם ילדים ומבוגרים שגדלו ללא אחד ההורים, כי ההורה הנעדר מת-עזב-התפוגג-נטש או כל גרסה כואבת אחרת. היא לא מציינת שום ניסיון בטיפול בילדים ובמבוגרים שמעולם לא היה להם הורה, שלא חוו שום סוג של עזיבה, אלא גדלו לתוך מצב נתון שבו אין הורה, אבל אין גם נטישה. היא גם לא מציינת שקראה מאמרים ומחקרים שעוסקים בנושא, וכבר יש כאלה, וממש במקרה, לעיתים די קרובות מסקנותיהם לא תומכות בדעותיה של ירום. לו הנושא היה באמת חשוב לה, מעבר לצורך ליצור סנסציה ולהביע דעה לא מקובלת, היא הייתה מטריחה את עצמה וקוראת מחקרים בתחום.
יש בדבריה של ד"ר ירום כמה הנחות מעליבות ודמגוגיות, על סף הגזענות ממש &ndash קודם כל ההתייחסות להורות האחרת כאל הורות מהונדסת מאוד בעייתית, מאוד. כמו כן, איך היא מעזה לטעון שאנשים שבחרו בהורות אחרת עשו זאת ללא מחשבה מספקת, או כדי להיות טרנדיים, או כפתרון לשעמום? אני לא יודעת מה ירום עושה כשמשעמם לה, אבל אני בדרך כלל קוראת ספר או יוצאת לטיול רגלי, ולו היה לי חשוב להיות טרנדית, הייתי קונה בגדים בכיכר המדינה, תחביב הרבה יותר משתלם כלכלית מאשר לגדל ילד. בדרך כלל אנשים שהולכים בדרך ההורות האחרת משקיעים המון המון מחשבה וזמן בניסיונות ההורות שלהם. מדובר בתהליך מעיק מהרבה מאוד בחינות: ביורוקרטית, כלכלית, רגשית ופיזית, כשלכל אורך הדרך עולות שאלות והתחבטויות מאוד קשות, בכל מובן אפשרי.
איני באה לטעון שהשאלות שד"ר ירום מעלה אינן חשובות, להפך, הן ממש בנפשנו. בתור אם שבחרה בהורות אחרת חיוני בעיניי לדעת אילו קשיים עלולה בתי לחוות בגלל האופן שבו בחרתי ללדת אותה, אבל השאלות האלה ראויות לטיפול הרבה יותר מעמיק מזה שירום העניקה לו.
היום ראיתי שהתפרסם ראיון איתה, ובו הקשקושים על ההורות ה"מהונדסת", וללא כל תגובה. אז נכון שהתפוצה שלי יותר נמוכה מזו של זמנים מודרניים, אבל חשוב לי להגיב, ואף לומר שאוי לו למקצוע שאשת מקצוע "מומחית" מסיקה בו כך מסקנות.
וחוץ מזה, יש לכם אפשרות מרנינה לראות איך אני מצליחה לרסן את עצמי ולהיות מנומסת וארסית בו זמנית, אחד הכישורים שאני הכי אוהבת בעצמי.
אין לי מושג למה זה יצא בהמון פונטים וצבעים, אלה הם חיי, חיים קשים, קשים!