לשאוף לנשוף

הזעיקה, תודה לאל, מרגישה יותר טוב. צריך עוד כמה ימי אנטיביוטיקה, אבל היום כבר ויתרנו לגמרי על הוונטולין, והיא כמעט לא השתעלה, אז אני ממש מקווה שאנחנו בדרך החוצה מהמחלה המבאסת הזאת, והמון תודה לכל המאחלים והמברכים, זה באמת רגיש אותי, רק לא היה לי כל כך פנאי נפשי לענות. עדכון שוטף - היום נתתי לה את מנת האנטיביוטיקה האחרונה, והתיאבון חוזר לה. זה מנחם אותי, כי מדובר בילדונת זעירה ממש, ובתקופת המחלה היא ירדה עוד במשקל, ונראית כמו תינוק אפריקאי קטנטן, רק בלבן. אז כבר יומיים היא אוכלת ממש יפה, ואני מצפה שבקרוב היא תחזור שוב למשקל תת תקני, אבל תקני בביתנו, של 10 קילו.

מה שלא בסדר זה שהסבלנות שלי ממש על הקצה. היא בחופש כבר מה-8, ומתוך הזמן הזה היו שבועיים של מחלה, שבהן הכול סבב סביב אנטיביוטיקה וטיפול ודאגה, ואני גם צריכה לגרד זמן לעבוד, כי המשוואה אצל פרילנסרים הכי פשוטה: אין עבודה, אין כסף.

ההורים לא יכולים לעזור עכשיו, כי זו התקופה הכי לחוצה וחשובה בחנות, וגם ככה יש לי יסוריי מצפון שאני לא מטה שכם ועוזרת שם. בקיצור, פתאום אני קצת מרגישה שהעולם נהיה צפוף נורא. מי שמשלמת את המחיר זו טלולה, שקיבלה במשך יומיים אם עצבנית לתפארת, עד ששלשום הכרחתי את עצמי להתאפס והייתי איתה בקשב מלא, וראו זה פלא, הילדה המעצבנת נעלמה וחזרה הילדה המהממת והשמחה. כמובן שזה לא משנה, כי אתמול שוב הייתי עצבנית נורא (ד"ר, יש לי נסיבות הורמונליות, זה תופס?) והיום אני נחושה בדעתי להיות אם טובה ומכילה, לכן שאגתי עליה רק פעם אחת, ואתם יודעים מה יקרה בסוף? היא תחשוב שאני משוגעת שמצבי הרוח שלה לא צפויים, זה מה שיקרה, ואני דווקא אדם יציב למדי מבחינה רגשית, בחיי.

הייתה על זה כתבה בהארץ, למה הורים אוהבים את הילדים אבל שונאים את ההורות, וזאת כנראה הסיבה: כי הורות דורשת נוכחות אמיתית, אי אפשר לחפף אותה, ואי אפשר לשכנע ילד שהקשבה בחצי אוזן היא הקשבה אמיתית, ושהתפעלות מזויפת מציור היא באמת התפעלות. נראה לי שטליה מעדיפה שאני אגיד לה "בחייאת, טליה, כולה ציירת קו כחול על הדף, לא את המונה ליזה." מאשר שאני אגיד לה "אה, כן, מהמם." ואמשיך לעשות ריפרש בטוויטר.

זה גם גורם לי לחשוב על כנות. ההורות פתאום חסרת כנות. ברצינות, למה אני צריכה להתפעל מקו כחול על דף, כשאני יודעת שהיא עשתה דברים הרבה יותר מרשימים? ולמה מומלץ להחמיא ספציפית ולא באופן כללי כדי לא לבלבל את הילדה? כאילו, כל פעם שיש לה הברקה ואני אומרת לה, "ואו, כמה שאת חכמה!" אני מייד מאזנת את זה ב-כן, השפה שלך מאוד עשירה ויופי ששמת לב לפרטים, כי איכשהו יצא שלהגיד לילד שהוא ממש חכם הורס לו את הביטחון העצמי. מצד שני, להגיד לילדה שאני לא רוצה להרכיב איתה פאזל כי זה ממש מעצבן אותי גם הורס לה את הביטחון העצמי, וכך עליי ללכת בתוך שדה מוקשים של דיבור מעושה וחינוכי, כי "אין ילד רע, יש ילד שרע לו."

כן כן, עוד שבוע לחופש הזה, ולא קלה דרכנו, כלל וכלל לא.