בניגוד לימי הולדת של גדולים, שאיכשהו צמודים זה לזה, בין ימי הולדת של ילדים מפרידה תהום זמן אדירת ממדים. כבר חצי שנה היא שואלת מתי היומולדת שלה בספטמבר, ורק לפני כמה שבועות הבנתי שהיא חושבת שספטמבר זה שם של מקום. מצחיק איך ילדים תופסים את המציאות בצורה שונה לגמרי. היא שואלת איפה יום ההולדת שלי, אני אומרת לה שבפברואר, וזאת נראית לה תשובה הגיונית.
אבל כמו כל דבר שיש לקראתו ציפיות עצומות, ליום הזה לא היה שום סיכוי לעמוד בהן. הוא התחיל במפגש לא נעים בין המצח של טלולה בל וגוש שיש, שבעקבותיו לגמדת יש כרגע בונקל'ה אדיר + חתך במצח, ונמשך באווירת רטנוניות כוללת, שעברה רק אחרי שאמרתי לה שזה בסדר שהיא מתבאסת, שבדרך כלל ימים שמחכים לקראתם המון לא יכולים לעמוד בעומס הציפיות, כנראה היא הייתה צריכה אישור להתבאס.
מהרגע שהיא נולדה אני מרגישה שני רצונות מנוגדים - להקפיא את הזמן ולהשאיר אותה לנצח ברגע הנוכחי, ולהריץ אותו קדימה, כדי לראות מה צופן העתיד. תודה לאל, לא זה ולא זה לא יכולים להתגשם, ויש לנו את המסע שלנו בהווה, שבו כמעט מדי יום אנחנו עוברות את כל קשת הרגשות. בסוף כל יום, אחרי הנשיקה הלילית, אני עדיין לא מאמינה שזכיתי. פעם כתבתי צוויץ שלו יכולתי להזמין ילדה לפי מפרט, לא הייתי מצליחה להגיע לעשירית מהילדונת הזאת. גם הפגמים שלה הם בדיוק מה שצריך להיות, כולל אלה שקצת מבאסים אותי (מישהו אמר פיגור עמוק בהרכבת פאזלים?) אבל הופכים אותה למי שהיא, ולכן הם יותר מבסדר.
כמו אצל רופאים, גם אצל הורים נראה לי שהדבר החשוב ביותר הוא - ראשית כל אל תזיק. אז אני מקווה שיהיו לנו עוד המון שנים ביחד, בבריאות ובשמחה, ושתועלתי כאם תהיה גדולה בהרבה מהנזק שאגרום.
(מזל טוב גם לרוית וענת, שחוגגות היום)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
