לשאוף לנשוף

אני קוראת עכשיו שוב את "להיתקל באושר", של דניאל גילברט, בתרגומו הנהדר והקולח של אסף כהן. הספר נכנס לרשימה המאוד מצומצמת של ספרים שראוי לקרוא מחדש פעם בכמה זמן, ככה כדי לסדר את המוח, ממש לצד מלכוד 22, מלון ניו המפשייר, הרון וים הסיפורים (שמזמן לא, באמת לא בסדר). מבחינתי מדובר בספר משנה חיים, אני יודעת שקצת מגוחך להתייחס כך לספר שחוקר בצורה מדעית את מושג האושר, אבל הוא כל כך חכם, מנפץ כל כך הרבה מוסכמות, ומסביר כל כך הרבה דברים מאוד מהותיים, שבאמת, מאז שקראתי אותו משהו בי השתנה. הוא פשוט מכניס הכול לפרופורציות, החל מההרגשה המזופתת שתמיד אני נתקעת בתור הכי איטי בסופר, וכלה באושר המדהים שההורות נושאת בכנפיה. יש משהו מאוד מייצב בידיעה המוכחת שעושר לא יביא אושר, ושגם אסונות בקנה מידה אפי לא בהכרח יהרסו את חיי, או כמו שהוא אומר זאת, אנחנו לא הפרחים השבריריים שפסיכולוגים מספרים לנו שאנחנו, רחוק מזה.

לא מזמן סיימתי לקרוא את "העולם של אחרי יום ההולדת" של ליונל שרייבר המעולה, שזכרתי אותה אחרי "חייבים לדבר על קווין" עוכר השלווה. העולם פחות טוב מקווין, אבל הנושא ממש מרתק - הספר הוא סוג של דלתות מסתובבות, והדמות הראשית בו חיה שני מסלולי חיים מקבילים. במסלול אחד היא הולכת בעקבות תשוקתה, ובמסלול השני היא בוחרת לנהוג בהתאם לצו מצפונה. הקוראים עוקבים אחרי שני המסלולים האלה. היא יוצרת המון נקודות השקה בין שני המסלולים, מה שקצת נחמד וקצת מעיק לפעמים, כשהיא מגזימה עם זה, אבל מה שאותי הכי ריתק הוא הסוף. בשני המסלולים המקבילים הדמות הראשית חוטפת מהגורל כמה לאטמות איומות ממש, בדיוק מהסוג הזה שכולנו חושבים שזה משהו שימוטט אותנו, ובשני המסלולים היא אומרת בסוף שהיא מרוצה מהבחירה שעשתה. זאת שהלכה בעקבות האהבה והתשוקה שמחה על ההגשמה, וזאת שבחרה להישמע לצו מצפונה מרוצה מכך שהיא יודעת שלא בגדה בדברים שהיא מאמינה בהם - ובשני המקרים היא מגיעה למסקנה הזאת אחרי חוויות מאוד קשות, היא לא הייתה משנה כלום, ואני מאמינה לה.

אני מאמינה לה כמו שאני מאמינה לאנשים שעברו תאונה, או מחלה קשה, או מוות של אדם אהוב, והם מתייחסים לזה כאל החוויה המשמעותית והמלמדת ביותר של חייהם. זה לא קשור לכוח רצון אדיר או לתעצומות נפש חסרות תקדים, אלא לנטייה האנושית להסתדר עם מה שיש. זה בדיוק כמו שאני אומרת שלו היו לי תאומים הייתי קורסת, אבל הנה, יש אמהות לתאומים של קורסות, למה? כי אנחנו משחקים בקלפים שקיבלנו ובקלפים שבחרנו, זה עד כדי כך פשוט.

אני לא אתפלא אם שרייבר קראה את גילברט לפני צאת הספר, והיא ידעה שאנשים נוטים להצדיק את ההחלטות שלהם בדיעבד. אנחנו פשוט נוטים לסלוח לעצמנו על הכול, גם על דברים איומים שעשינו, לא כי אנחנו רעים, אלא כי אנחנו אנושיים, ואנחנו בנויים (רובנו) להמשיך הלאה, זה עד כדי כך פשוט. והפשטות הזאת, יחד עם הידיעה שגם רגשות צריך לקחת בפרופורציה, היא אחד הדברים הכי טובים שלמדתי.