לשאוף לנשוף

שלשום האשימו אותי בציניות, לא מהסוג הנחמד. "למה את צינית," גערה בי אינדי, "בכל פעם שמזכירים התאהבות?" (נ"ב, בהתאם לעל הכתיבה של קינג, לא הייתי צריכה לכתוב "גערה בי אינדי", אלא, "אמרה לי אינדי".) אבל אני באמת באמת לא מבינה איך אפשר לא להיות ציניים בנוגע למאוהבות, כאילו, כולנו (טוב, רובנו) היינו מאוהבים לפחות 10 פעמים בחיינו, ובכל פעם ופעם היינו... בסדר, הנה, אני עוברת לגוף ראשון, קרציות.

 בכל פעם שהתאהבתי, בין אם זו התאהבות סוערת בגבר שעלה אתי שלוש קומות במעלית ויש לו כפות ידיים מדהימות, או התאהבות ארוכת טווח במישהו שהנשמה שלו דיברה ישירות עם הנשמה שלי, הרגשתי במלוא העוז והתוקף שמעולם לא התאהבתי ככה, ושסביר להניח שאני לעולם לא אתאהב כך שוב.

הידיעה שכן, התאהבתי וכנראה אתאהב הפכה למלמול חסר פשר במעמקי התודעה. למה? שוב חוזרים ל"להיתקל באושר": כי ככה אנחנו בנויים, ככה המוח שלנו בנוי, לחוות רגשות בשיא העוז ובלי אפשרות להשוות באמת לחוויה זהה או דומה בעבר. יש הרבה דברים טובים במנגנון הזה, אני לא חושבת שאיזו שהיא אישה בעולם הייתה יולדת שוב לו כאבי הלידה היו נשארים חרותים בה, מצד שני, אותו מנגנון מונע מאתנו ללמוד באמת משגיאות העבר, אלא אם הכאב היה כה בלתי נסבל עד שהפך לטראומה, ושוב, אין לנו יותר מדי טראומות, אנחנו לא כאלה עדינים.

את אינדי זה מרגיז, אני מניחה שאת רוב החברות שלי זה קצת מרגיז, כל פעם שאחת מהן מתאהבת ומגיעה אליי כולה פרפרים אני מהנהנת בשמחה, ומחכה לשלב ב' של היחסים, כי באמת, התאהבות לא מרשימה אותי. שיהיה ברור, לא שאני לא כמהה לחוות את הרגש הזה שוב, ולא שאני לא אסבול אנושות אם ההתאהבות לא תעלה יפה, אבל עדיין, בראש החושב, אני אדע שמדובר בסוג של שפעת שתעבור, כמו שכל השפעות וההתאהבויות לפניה עברו. למעשה, ההתאהבות היחידה שאני חוויתי והחזיקה מעמד יותר מכמה חודשים זו ההתאהבות בטליה, ותסלחו לי אם אומר שגם במקרה שלה, היו כמה פעמים שתהיתי שמא יש אופציה להזדכות על כל הסיפור הזה.

אני מניחה שזה הופך אותי לטיפוס די מרגיז. "אני מאוהבת," תגיד לי מי שתגיד, "יש בזה משהו מיוחד, בחיים לא הרגשתי ככה!" ואני, משביתת שמחות כהרגלי, אענה, "אבל אמרת אותו דבר על X, וגם על Y, וגם על Z." "לא לא לא, זה משהו מיוחד!" היא תטען בתוקף, ואני אהנהן ולא אזכיר לה שכרגע, כשהיא מאוהבת, היא פשוט לא יכולה לשחזר איך הרגישה בהתאהבויות הקודמות שלה, ושהמוח שלה משחק לה בזיכרון, וגורם לה לחשוב שמה שהיא מרגישה כעת כלפיי בן זוגה מקרין על זיכרון ההרגשה כלפיו בעבר, ומשנה אותו לגמרי. במילים אחרות, אחרי שההתאהבות עוברת, אנחנו נוטים לשכוח איך הרגשנו אז. אנחנו משתמשים במילים "הייתי מאוהב",  אבל מילים אינן תופסות את מלוא החוויה. עוד אמת מצערת היא שגם ההתאהבות העזה הזאת תחלוף, כמו כל התאהבות אחרת, כי ככה זה, זה עובר, אנחנו לא יכולים לחיות בתוך שפעת אינסופית, זה לא סביר.

הבעיה הכי גדולה היא שהדברים החשובים באמת משעממים תחת, מילים כמו אחריות, מחויבות, חיבה, כבוד הדדי, חברות, מעוררות פיהוק לעומת מילים כמו תשוקה, כמיהה, ערגה, חיבור, וכאלה. אצל ההורים שלנו, שלי לפחות, זה אחרת. באמת היה ברור להם שמתחתנים לתמיד, ועושים מה שצריך כדי שזה יצליח, ומה שצריך זו גם הידיעה שיהיו תקופות מחורבנות, ואלה החיים, יש בהם גם תקופות מחורבנות. אבל גם בתקופות הכי מחורבנות, נושאים בעול ביחד. ההורים שלי מאוד שונים זה מזה, אבל יש להם ערכים משותפים, והם מאוד מכבדים זה את זה (משעמם, אני יודעת), מעבר לזה הם מחבבים מאוד אחד את השני, וכיף להם ביחד (עוד יותר משעמם, נו, ברור.) זה לא אומר שהם לא רבים, אבל זה אומר שברוב הריבים חוקי המסגרת של הכבוד נשמרים, ובמעט מאוד מקרים, פחות מאצבעות כף יד אחת, שהם לא נשמרו, שאחד הצדדים עשה דבר קשה מדי (לא בגידות, נו, אל תהיו כאלה.) הייתה תקופת משבר שזעזעה את המערכת ושינתה אותה, אבל תמיד נקודת ההנחה הייתה שלא מפרקים משפחה.

אולי קל לי לדבר כי מזמן לא הייתי בזוגיות ארוכת טווח, וכשעזבתי אחת כזאת זה היה כי, אהמ, שעמם לי, אבל הייתי אז בת 23, ולא היו ילדים ברקע. היום אני לא יודעת איך הייתי מתנהגת לו הייתי במשבר שאחרי הילד הראשון או השני. אני רוצה לחשוב שהייתי נלחמת בעוז, אבל לא יכולה להתחייב על זה, כי נורא קשה להילחם על מה ששלך ואת לא ממש בטוחה שאת רוצה את זה. אני רק מקווה שתהיה לי הזדמנות לבדוק את זה, ושכשיתחיל להיות משעמם אני אזכור שכל התאהבות נגמרת, שיש מעגל שלם של אנשים שעלול להיפגע מההתנהגות שלי, ושחיבה וכבוד הדדי הן אבני בניין הרבה יותר מוצקות מהתאהבות. אם מערכת יחסים היא הסטייק, התאהבות היא התבלין, אבל תבלין בלי סטייק הוא חסר ערך תזונתי, ואם מתבלים יותר מדי, עלול לגרום לצרבות איומות.