לא קל להיות הבת שלי, לא שאני חושבת שאני אמא לא טובה או משהו כזה, אבל בהמון דברים בהתנהלות בינינו אני לא כל כך עושה לה הנחות. זה משהו משפחתי, נו, כל האהבה שבעולם יחד עם ציניות בלתי נסבלת, לכולנו קשה עם רגשות מתפרצים, כן, גם לגמדה. שלשום היא אמרה לי, "אני מאוד אוהבת אותך ואני מאוד אוהבת את סבתא." אז אמרתי לה שתלך להגיד לסבתא, כי זה מאוד ישמח אותה. הלכה? זין בעין הלכה, המשיכה לשחק במטבח הקטן שלה בפרצוף פוקר. אבל אני מבינה אותה, כי בכל פעם שהיא מאבדת עשתונות, די צוחקים עליה. כאילו, היא משתטחת על הרצפה בזעם, ותמיד יהיה מישהו שיגיד לה, "לא, את לא משכנעת, יותר ברגש, עכשיו אגרופים ברצפה, יופי!" מה שטיפל'ה הורס לה את המומנטום, וכשהיא משתוללת מתעלמים ממנה עד שהיא תירגע, ולא רחוק היום שבו היא תדרג רגשות כמוני: זה אלגנטי, זה לא אלגנטי, ורגשות לא אלגנטיים הם לא לעניין.
זה מבאס אותי, זה לא שאני אישה קרה, פשוט רגשות חשופים מביכים אותי קצת. בגלל זה, למשל, אני לא יכולה לשמוע את רות דולורס וייס. הדחף הראשוני הוא להגיד לה, "תתארגני על עצמך ותפסיקי לילל, מה זה פה?!" אבל פעם הייתי דראמה קווין, כמו כל ילד, והורידו את זה ממני, וממש מבאס אותי שאני גוזלת לאט לאט מטליה את הדראמה קווין שבתוכה. ברגע שהיא מתחילה סצנה במקום ציבורי בדרך כלל מה שצריך זה מבט מזועזע ממני כדי שזה ייפסק, ואם -המבט- לא עוזר אני לוקחת אותה כלאחר כבוד ומסבירה לה שההתנהגות שלה לא מקובלת. עכשיו, ברור שזה התפקיד שלי, כאם, ללמד אותה לווסת את עצמה ולהתנהג כראוי, אבל אני לא רוצה שהיא תהיה מאופקת כמוני. מצד שני, אמא שלי מאוד דראמה קווין, אז אולי זה מדלג על דור, ואין לי מה לדאוג?
מה שבאמת מדאיג אותי זה שבכל פעם שאני נראית לה לא מאושרת, היא באה ואומרת, "אמא, תהיי שמחה." אני שוב ושוב מסבירה לה שזה שאני לא מחייכת לא אומר שאני עצובה, אלא שאולי אני עסוקה, או מרוכזת במשהו, אבל היא בשלה, "אני רוצה שתשמחי." אז אני אומרת לה שהיא לגמרי לא אחראית על השמחה שלי, ושהיא לא צריכה בכלל בכלל לדאוג בגלל זה, שבכל מה שקשור אליה אני רוב הזמן שמחה. אני לא רוצה שהיא תגדל להיות ילד הורי, אני באמת לא צריכה שהיא תיקח על עצמה את התפקיד הזה. אני מקווה שזאת פאזה כזאת ולא יותר.
שבוע טוב לכולם, תהיו טובים. אני קצת מפשלת בזווית הזאת, צריכה לחזק את שרירי הטוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
