בשבת עצרתי לתדלק, וברגע שעצרנו הגמדה מאחור צעקה "אמא, אני רוצה מקדולנדס!" לא הבנתי על מה היא מדברת, עד שהסתכלתי סביב, וראיתי את ה-M הצהובה הענקית. למעשה, עם מקדונלדס זה חמור יותר - בפעם הראשונה שנכנסנו לשם, הפעם הראשונה בחייה שהיא דרכה במקדולנדס, כן? היא מייד אמרה, "אז כאן זה המקום שמקבלים צעצועים?" שלשום היינו בקניון, ופתאום זעיקה אחת משכה לי ביד ואמרה, "אולי נלך לשתות קפה בארומה?" לא היינו ליד הארומה, אבל היה שם שלט של הרשת. ממתקים היא מסכימה לקנות רק ב"ממתקי אלי" (סוג של אימפריה אשקלונית), כשעברנו ליד חנות של "בייגלה מרקו" היא דרשה שניכנס לאכול בייגלה עם זעתר, וכל פעם שהיא רוצה מישהו עם שקית של החנות שלנו היא מגיבה באושר.
עכשיו, כמה שהיא חכמה וזה, לקרוא היא עוד לא יודעת, היא מגיבה ללוגואים, ונכון שיש בזה משהו חמוד, אבל יש בזה משהו עוד יותר מטריד. אני ממש רואה את הרשתות האלה חורטות את דרכן בתודעה שלה, וכמה שזה לא מוצא חן בעיניי, אין מה לעשות נגד זה, חוץ מלהסביר להסביר להסביר, אבל יש כל כך הרבה חזיתות חינוכיות בהורות הזאת, שבאמת, החזית הצרכנית ממש מיותרת.
ענייני משקל: לפני שבועיים הלכתי לרופאה לקבל מרשם לברזל, בגלל אנמיה ממש ממש קלה (11.3) ומשום מה הרופאה החליטה להגדיל ראש ולשקול אותה. 10.2, עם בגדים. אני משכתי בכתפיי, אבל הרופאה מייד רשמה איזה שוקו קלורי, ואמרה להתחיל לפטם את הילדה. בגלל שכל רעיון הפיטום הזה לא מסתדר לי פניתי בפייסבוק לטובה קראוזה המקסימה, שאמרה שכדאי לעשות בדיקות, אבל כנראה הילדה בריאה וזה הגודל שלה. שמחתי שגם היא נגד הפיטום לשם הפיטום, אבל כל הריקוד הזה כל כך נמאס עליי. לפני שנה ומשהו עשיתי לה בדיקות להכול - החל מצליאק וכלה במאגרי בי12, וגם אז, חוץ מאנמיה קלילה, הכול היה פיקס. אז עכשיו שוב נצטרך לעשות בדיקות דם, ובטח צילום כף יד, ובסוף תגיע התשובה המדהימה - הילדה בריאה לגמרי, רק קטנטונת. מה שהכי מבאס אותי זה שאני נכנעת לשטויות האלה במקום להגיד סטופ, בדקתי מה שהיה צריך לבדוק, תניחו לה. אני גם לא רוצה שהיא תתחיל לחשוב שיש משהו לא בסדר בגודל - נכון יותר, בקוטן - שלה. יש לה אמא נמוכה, וכרגע נראה די ברור שגם היא תהיה נמוכה, אז מה?
יש גם חדשות די משמחות, אתמול היא פשוט התיישבה ותוך שנייה ורבע הרכיבה פאזל של 24 חלקים, ככה, טק טק טק. זה כמו הסיפורים על ילדים שלא דיברו מילה עד גיל 3, ופתאום התחילו לדבר כמו שייקספיר, אבל בפאזלים.
אה, חוץ מזה חגיגות יום ההולדת שלה ננעלו בחגיגת יום הולדת בגן. היה מקסים, היא נורא התרגשה, וגם אני, והסבים שלה, וגם דוד דידי ודודה ג'ויה - שהיא דודה של כבוד. פשוט מדהים כמה אור ואושר ילדה אחת זעיקה יכולה להכניס לחיים של כל כך הרבה אנשים.
כעת אפשר להכריז על חופשה מימי הולדת עד יום ההולדת הרביעי, שנחגוג בגן עירוני, אה, נזכרתי, יש גם דילמות גן - קודם כל, אני לא בטוחה שההחלטה להשאיר אותה עוד שנה בגן הנוכחי הייתה כל כך נבונה, נראה לי שהיא קצת משתעממת, כי חוץ ממנה יש עוד שני בנים בגילה, ובלי קשר להיותה בתי, אלא להיותה בת באופן כללי, בנים לא מסוגלים לספק לה את האינטראקציה החברתית שהיא צריכה. מצד שני, היא גם זעירה פיזית, וגם, אל תגלו לאף אחד, קצת דבילית מבחינה מוטורית, כך ש-35 ילדים קלי תנועה היו מאוד מפחידים אותה, אבל ניחא, החלטתי, יהיה בסדר.
הבעיה היא בנוגע לשנה הבאה - יש שני גנים מצוינים ממש, אחד קרוב לבית, שאחריו הילדים עוברים לצהרונית, ואחד רחוק יותר, של התנועה הקונסרבטיבית, שבו הצהרונית היא בילט אין. מעבר לזה שהצהרונית אצל הקונסרבטיבים בילט אין, זה הגן הכי נחשב בעיר, התחרות על המקומות שם מטורפת. ברם אולם, גם הגן הקרוב נחשב מעולה. בקיצור, האם להכניס אותה לגן של כל המי ומי, גם אם זה אומר לנסוע כל יום לשכונה אחרת הלוך ושוב הלוך ושוב, או לשלוח אותה לגן טוב מאוד וקרוב, שבמרחק 300 מטר מכאן? דילמות דילמות דילמות, ואנחנו רק באוקטובר! בחיי, מזל שאין נעלי בלט למידה שלה, כי אם לא בטח כבר הייתי מתחרפנת מהחשבה לאיזה חוג בלט לשלוח אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
