לשאוף לנשוף

מזמזת התינוקות קוראים לה. הפכתי למטרידנית סדרתית של תינוקות. למשל, מאז שארז הפעוט נולד, אני מגיעה "לבקר את יעל" פעם בשבוע, אבל המטרה האמיתית היא העמקת יחסיי עם ארז, שכבר בן חודש. ללידה של ענת המהממת אני מחכה בקוצר רוח כדי שתהיה עוד תינוקת שאוכל למשמש, ובכלל, כמעט כל תינוק בן פחות מ-3 חודשים שאני רואה, אני ישר רוצה להחזיק, גם אם הוא כעור.

זה מצחיק, אני זוכרת כשטליה הייתה קטנטונת לא הבנתי למה נשים מבקשות להרים אותה (זו תופעה של נשים בלבד, או אולי גם גברים רוצים ומתביישים?)אז חשבתי שזו התשוקה לעוד תינוק. אבל זה לא בדיוק זה, זה המגע עם התינוקיות עצמה, להחזיק את הצרור הקטנטן והחמים הזה, השלמות הזאת שכולה פוטנציאל, כשאין שום דילמות אמיתיות. גם אם הם בוכים, זה בגלל סיבה לגמרי ארצית ופרוזאית, הם בוכים כי משהו אמיתי לא בסדר, זה לא כמו טליה, שיכולה להיות עצובה כי היא נעלבה, או לזעום כי אני לא מצליחה להבין את מלוא הדקויות של מה שהיא אומרת. וככל שהם גדלים זה הרי נהיה יותר ויותר מסובך. נגיד, עכשיו כשחוזרים מהגן יש סבירות מאוד גבוהה שאני אשאל את טליה איך היה, והיא תסתכל בי בעיניי הקרח הכחולות שלה ותגיד, "אני לא רוצה לספר לך." לכו תדעו מה היא תענה עוד 4 או 10 שנים?

אבל למזמזת התינוקות יש יתרון אדיר שלאמהות הממשית אין: אחרי שאני באה על סיפוקי אני יכולה להחזיר את התינוק לאם אסירת התודה, וללכת הביתה בידעה שאני לא צריכה להחליף חיתולים, להתעורר להניק, או לנסות להרגיע תינוק בהתקף גזים, יש לו אמא, שהיא תטפל בהיבטים הלא נעימים, הא!