לשאוף לנשוף

יום שבת היה נורא כיף, בעיקר החלק שבו הגעתי למוקד הרפואי עם ילדה לא נושמת. קיבלנו שלל תרופות לאינהלציה, פלוס אנטיביוטיקה, ושוחררנו הביתה. כמובן שהחלטתי לוותר על האנטיביוטיקה, כי לזעיקה לא היה חום, אבל באינהלציה לא התרשלתי. בגלל שאני מוכשי מוכשרת כמעט כל פעם שאני מכינה את מרקחת הצמחים לאינהלציה אני מצליחה לשפוך אותה (באמת, כבר איזה 4 פעמים שפכתי את התמיסה המוכנה) מה שגורם לי לפקפק בעצמי עמוקות, וללמד את טליה למלמל: "איזה סתומה אני, איך הצלחתי שוב לשפוך את התמיסה?"

הימים עברו, והמצב לא השתפר, עד שבסוף קבעתי תור לרופאה הנחמדה. הרופאה הצמידה מסכת לחזה של הגמדה, ואמרה, "כן, היא בהתקף חמור מאוד." שתי דקות לאחר מכן הילדה הרימה הפקה קטנה של שירה וריקודים מול הרופאה, שניסתה לשכנע אותי שהילדה לא נושמת. "אבל ד"ר," אמרתי, "הילדה שרה ורוקדת, מה לא נושמת."

הרופאה נאנחה ביגון ואמרה, "ככה זה ילדים, מישהו מבוגר במצבה היה שוכב עכשיו במיטה ולא זז, והיא מבסוטית עד הגג, לכי תביני." לא הבנתי, אבל עשיתי לה אינהלציה בקופה, פלוס מלא תרופות, פלוס חיסון שפעת לעצמי, פלוס ההבנה שהילדה היא סוג של נס ביולוגי - היא מסוגלת להתקיים בלי לאכול ובלי לנשום. מדהים, פשוט מדהים. עכשיו אסור לה ללכת לגן שלושה ימים, כדי לנסות להשתלט על הריאות הסתומות האלה שלה. מלחיץ אותי הסיפור, זה בטח מהתורם, אצלנו במשפחה כולם נושמים כמו חיות רעות.

אחרי הקופ"ח הלכנו לקניון, ושם, בעוד טליה יושבת על מכונית נעה קטנה שלא נעה - טליה נורא מפחדת ממכוניות נעות בתנועה. מאוד חסכוני - ניגשה אלינו בחורה נחמדה ושאלה אם אנחנו רוצים להקדיש שיר בתוכנית של טומי ואיילה, שעכשיו באשקלון, ככל הנראה. סירבתי בחן, נאמנה לסירובי להראות את הגמדה בתקשורת המונים, והלכתי משם. שנייה אחרי זה ניגש אלינו עוד מישהו מההפקה וביקש שנצטלם עם טומי ואיילה, גם לו סרבתי בחן, ואז הוא אמר, "אני לא מבין, כולם אומרים שאנחנו מראים שבאשקלון יש אנשים כאלה וכאלה, אבל כשאנחנו כבר מוצאים אנשים שהם לא כאלה, הם לא מסכימים להצטלם!" נקרעתי מצחוק, פעם ראשונה שהציעו לי להצטלם לטלוויזיה רק כי אני אשכנזייה, איזה כבוד.