בוודאי שמתם לב שכבר כמה ימים, בניגוד למנהגי, לא עדכנתי. מה זאת אומרת לא שמתם לב?! אני מתחילה להרגיש שמערכת היחסים בינינו היא חד-סטרית, אני רק נותנת ונותנת, ואין תמורה. אני חוששת שהגיע הזמן שנלך ליועץ זוגיות, טוב לא משנה. לאלה שכן שמו לב שאני לא מעדכנת, ובטח חשבו שזה בכלל שיש לי חיים, הרשו לי להגיב ב:פפפחחח. לא חיים ולא נעליים. הייתי עסוקה, כן כן, אני יודעת ש"אני" ו"עסוקה", במקרה הפרטי שלי נקרא כמו אוקסימורון מוחלט, אבל ביקר לי, אפילו אהוביי נתקלו באייסיק ובמסנג'ר ב: "סורי, עסוקה, ביי". מילא היקרים לי, אפילו ההוא שעושה לי נעים וירטואלי בנשרק'ה קיבל ממני אתמול, "טוב, יש לך עשר שניות, תרטיב אותי מהר". ואם נעים וירטואלי - זה לא הולך כל כך טוב עם מישהו שלא מתבטא כיאות בכתב. וכאן יש לנו מלכוד. קרה לי כמה וכמה פעמים, בהן גברים שהמילים שלהם הרטיבו אותי בכתיבה השאירו אותי במציאות עם "רק רגע, זה הכל?!", ובעצם, כשאני חושבת על העילויים שהיו לי, אף אחד מהם לא כתב ממש יפה, או בכלל. בקיצור, נכון שאין לי מה להתבעס מזה שהוא לא יודע לכתוב? רבאק, הייתי אתו במציאות והוא היה מעולה, מה יש להתבכיין כל כך הרבה?
אתמול חשבתי לכתוב איך נעים לגור בתל-אביב, אבל אחרי שלקח לי שעה להגיע מהאוניברסיטה הביתה, בגלל פקק אווילי ליד היכל התרבות, ואז לא מצאתי חנייה, וגם במגרש שהגעתי אתו להסדר לא הייתה חנייה, ירד לי החשק לכתור לעיר הזו כתרים. אפילו הבנתי את אלה שעוברים ל"שערי מרום מזרח", רק כי יש שם המון חנייה. זה מוצדק לחלוטין.
טוב, עכשיו, אם תסלחו לי, אכלתי חומוס, אתם יודעים...
וזו הודעה פרטית לט', לא לקרוא. אמרתי לכם לא לקרוא!
מאמי, המרק עוף שעשית לי נגמר, מה אני אמורה לאכול עכשיו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
