לשאוף לנשוף

והצלחתי להבריח בזעקות אימה מישהו שמתעתד להתמחות בפסיכיאטריה. זה קצת מבהיל אותי, כי אם אני לא מצליחה להסתדר עם מישהו שהיעוד שלו הוא להסתדר עם משוגעים קליניים, אולי הבעיה אצלי? לא, מה פתאום, אני בסדר, זה העולם שמקולקל. כוס אמק. האמת היא שנראה לי זה עניין של קארמה, בעלי לעתיד לשעבר לא רצה אותי, ואז אני לא רציתי את הבחור הנחמד מהבליינד-דייט, ועכשיו הפסיכאטר לשעתיד לא רצה אותי, ז"א, שבפעם הבאה, או שאני לא ארצה, או שיהיה בינגו. או ששכחתי איך מתקשרים עם גברים לצורכי זוגיות, אללי, איזה פחד.

בנוסף לזה, היום נפגשתי לראשונה עם טלי, (שלקחה אותי לבית קפה מעולה, והייתה שם בריכה עם דגי קוי, שוס, בחיי) שבחיוך רחב הסבירה לי שאני כנראה בורדרית. הא! אני? בורדרית? סליחה לא? מיטב מחבריי בורדריים לחלוטין, אני יודעת איך אישיות בורדר-ליינית נראית, ואני לא שם. טוב, אולי קצת, בכ"ז, הצלחתי להבריח פסיכיאטר, זה לא משהו שאפשר להקל בו ראש.חבל, עשה רושם נחמד הבחור, וגם ראיתי בדמיוני אספקה אינסופית של מיטב התרופות האנטי-דכאוניות הטובות ביותר, אך לא. next.

אתמול בשיחה עם הנבון, דנו במדיניות המחיקות שלי. כל מי שקרא את המאמר הנפלא שלי, שפורסם בכתב העת היוקרתי "פנים", בוודאי יודע שהדבר הראשון שאני עושה כשמשהו מתקלקל, זה למחוק, מסנג'ר, אייסיקיו, טלפון, ביי ביי. הנבון שאל אותי בנוגע לפסיכוזה החיננית הזו (בניגוד לפסיכוזת הלא לדבר בטלפון, שכנראה לא ממש חיננית) והסברתי לו שאני לא רוצה לעמוד בפיתוי של לראות שהוא אונליין וכאלה. אז הנבון אמר, "תשמעי, זו חוכמה קטנה מאוד, לחתוך לעצמך ככה את הידיים", ואחרי שפלטתי "המפ" מהורהר וחשבתי על זה קצת, עניתי, "אבל זו חוכמה די גדולה לדעת שאני צריכה לחתוך לעצמי את הידיים". הפעם היה תורו לפלוט את ה"המפ".